אידה נודל

אסירת ציון בברית המועצות של שנות ה-70 וה-80.

פעילותה העקבית והעקשנית הפכה אותה לסמל למאבקם של יהודי בריה״מ לעלייה לישראל, ושל המאבק למען זכויות אדם בבריה״מ. בעולם המערבי כונתה "המלאך של אסירי ציון".

למדה כלכלה באוני׳ מוסקבה. תוך כדי לימודיה ב1953, התנהל משפט הרופאים - עלילת דם, לפיה 9 רופאים, 6 מהם יהודים, היו חברים בארגון יהודי, שקשר קשר להמתת מנהיגי ברית המועצות באמצעים רפואיים וע״י הרעלה. הדבר הוביל להגברת האווירה האנטישמית בעיתונות ובכלל החברה.

נודל, היהודייה היחידה בחוג, סבלה מהתנכלות מורים ותלמידים, והדבר החיש את התקרבותה ליהדות. ב1971 נפטרה אימה, והיא ואחותה הגישו בקשה לשלטונות להיתר יציאה כדי לעלות לישראל. האחות ובעלה אושרו, אך אידה, שהייתה רווקה, סורבה. פניותיה סורבו שוב ושוב. בני משפחתה עלו לישראל ב1972.

באותה שנה פוטרה נודל מעבודתה ככלכלנית בשל מה שתואר כ"פגיעה בנפש הרוסית".

בקיץ 1972, ארגנה שביתת רעב במשרד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, במחאה על מעצרו של אסיר ציון ולדימיר מרקמן. לאחר 4 ימים סיימה המשטרה את השביתה בכוח.

נודל תמכה באסירים: שלחה להם ספרים, תרופות ומזון. בנוסף, עתרה בשם אסירים לשלטונות במוסקבה, וייצגה אותם בפני מנהלי המחנות ובתי הסוהר. הם כינו אותה "אמא" ו"מלאך הרחמים".

ארגנה הפגנות ופגישות עם זרים שביקרו במוסקבה, להם חשפה את הפרת זכויות האדם הבסיסיות של האסירים בארצה.

קבוצת נשים יהודיות מבריטניה, "קבוצת ה-35", פעלה למען אשרת עליה לאידה נודל. בין פעולותיהן: נכבלו לשערי שגרירות בריה״מ בלונדון, ב1976, צוין "שבוע אידה נודל" במדינות מערביות שונות, הפגנות מול מרכזי השלטון הסובייטי ושר החוץ הסובייטי, צלצול פעמוני כנסייה לציון מאבקה בערים מערביות.

במשך כ7 שנים חיה בפחד מתמיד, מחשש כי תיאסר ע״י השלטונות. ב1978, נידונה במשפט דלתיים סגורות ל4 שנות גלות בכפר בסיביר. ההסתגלות למצב החדש לא הייתה קלה. היא נאלצה להתמודד עם תנאים קשים - שלג, כפור, מים מזוהמים שיש לטהר כדי לשתות ודיור מבודד רחוק מקרובים וחברים.

בריאותה נפגעה במהרה. היא הייתה האישה היחידה בכפר, ושוכנה בסמוך לאסירים פליליים אלימים ומסוכנים.

חבר הצליח לצלמה בכלאה. הסרטון מציג את תנאי הכליאה הקשים, וכולל ריאיון שבו היא מסבירה את הסיבות למעצרה, ואומרת כי למרות סבלה היא מאושרת, שכן מאמציה אפשרו לאלפי יהודים לעלות לישראל.

הסרטון הוברח למערב ע״י תייר אנגלי, שנשלח ע״י "קבוצת ה-35" והוקרן בארה״ב ובישראל.

מאסר נודל והעדויות עליו עוררו הדים רבים ברחבי העולם, גם בקרב מנהיגים ומפורסמים. בתק׳ מאסרה הייתה בקשר עם אחותה, אילנה פרידמן, שעדכנה את התקשורת במצבה, והצטרפה לקב׳ יהודים שפעלו למען שחרור אחותה.

בעיתון דבר תוארה כ"דמות של גיבורה יהודייה אצילת נפש, שתיכנס ודאי לגלריה הגדולה של גיבורות יהודיות מדבורה הנביאה ועד חנה סנש".

ב1982 שוחררה. היא ציפתה לקבל אשרת עלייה, כפי שקיבלו אסירי ציון רבים אחרים, אך לא כך היה. התייצבותן של דמויות מרכזיות במערב לצדה והפיכתה לסמל לא סייעו לה.

השלטונות המשיכו להתנכל לה, והיא נדדה 8 חודשים עד שלבסוף הרשו לה להתגורר בעיירה סמוך לגבול רומניה. שם השיגה דירה חרבה ללא מים וללא שירותים, ששיפצה. את פרנסתה מצאה בטאטוא רחובות. היא סבלה מקשיים פיזיים, חולת לב וכליות, וכן הייתה בודדה, מרוחקת מביתה ומבני משפחתה בישראל.

ב1987, כ16 שנים לאחר בקשת הויזה המקורית, לאחר מאבק נחוש מטעם גורמים בישראל ובעולם, מאבק שכלל לחצים מטעם ראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר ושביתת רעב של יהודים בברית המועצות, שוחררה נודל ועלתה לישראל כשהיא בת 56. תחילה גרה ברחובות, ואז עברה להתגורר בבית בכרמי יוסף, ביחד עם אחותה.

היא ביקרה בפומבי ביקורת קשה את קליטת העלייה הרוסית בישראל בכלל, ואת זו הפרטית שלה בפרט. ב1992 הקימה את ארגון "אם לאם", העוסק בקידום חינוכם של ילדי העולים מרוסיה, בעיקר בקרב מוקדי אוכל׳ חלשה.

הארגון הקים מרכזי למידה לשעות שאחרי ביה״ס במקומות כערד, אופקים, שדרות, נתיבות, אשקלון, ועוד.

אידה נודל זוהתה עם חוגי הימין הפוליטי והייתה שותפה למחאה נגד תוכנית ההתנתקות.

נודל נחשבה לאחת מאסירי ציון הוותיקים ביותר.

#גיבורה_אחת_ביום #גיבורה_אקטיביסטית

הגיבורה בטוויטר | הגיבורה בויקיפדיה