דבורה ברנשטיין

פרופסור אמריטה, סוציולוגית והיסטוריונית חברתית ישראלית, הרצתה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה. כלת פרס ישראל לחקר הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה לשנת תשע"ט (2019). מחקריה היו פורצי דרך בימי כתיבתם.

מחקריה התמקדו בתקופת המנדט והעשור הראשון למדינה, ועוסקים בסוגיות החברתיות המרכזיות של החברה הישראלית: יחסים בין אשכנזים למזרחים, יהודים לערבים, ומעמד האישה בחברה הישראלית. מחקריה בחנו את אי השוויון בחברה הישראלית המתהווה, ומהווים שילוב של מחקר היסטורי וניתוח סוציולוגי.

נולדה בשיקגו למשפחה יהודית. אביה הרברט, שהיה כימאי, עלה עם משפחתו לארץ ישראל ב1947 ועבד 3 שנים במכון ויצמן ברחובות. משם עברו לחיפה, שם הקים האב מפעל לחומרים כימיים. המפיק אריק ברנשטיין הוא אחיה הצעיר. ברנשטיין למדה בבית הספר הריאלי העברי בחיפה.

את שירותה הצבאי עשתה בנח"ל בקיבוץ רביבים. בן-זוגה של ברנשטיין במשך שלושים שנה עד לפטירתו היה יוסף שם טוב, מנופאי בנמל חיפה וממנהיגי מרד ואדי סאליב, המרד העדתי הראשון בישראל. שם טוב נפטר בשנת 2007. לשניים בן, יותם, דוקטורנט לכלכלה.

בעלת תואר בוגר ומוסמך בסוציולוגיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים. את עבודת הדוקטורט שלה כתבה באוניברסיטת סאסקס באנגליה על תנועת הפנתרים השחורים.

מאז 1976 ועד 2012, מרצה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה. לימדה בחוג

ושימשה כיושבת ראש של ועדות שונות.

ב1997- 2002 יו״רית התוכנית ללימודי נשים ומגדר באוני׳ חיפה. במקביל הייתה חברת מערכת בכתבי העת "מגמות", ו"סוציולוגיה ישראלית". ב1978 הקימה יחד עם שלמה סבירסקי, דבורה קלקין והנרי רוזנפלד את כתב העת "מחברות למחקר וביקורת", כתב העת הסוציולוגי הביקורתי הראשון בארץ בעברית.

מחקריה:

דור המייסדות: מקומן של נשים פועלות בת״א בשנות ה20 וה30. בחנה את מצבן בשוק העבודה, במשפחה, בחיי הפנאי ובתנועת הפועלות. המחקר הפריך את מיתוס השוויון של תנועת הפועלים הציונית בארץ ישראל המנדטורית, והראה כיצד דחקו נשים אל עיסוקים "נשיים" מסורתיים - טיפול בילדים, מטבח, כביסה וכו'.

ברנשטיין טוענת כי מגמה זו לא אפיינה רק את הפועלים עצמם אלא גם את ההנהגה הגברית הציונית והיסטוריונים של התנועה לא עסקו בתופעה.

כמו כן חקרה נשים שחיו בתל אביב בתקופה המנדטורית. התמקדה בחייהן של נשים שחיו בשולי החברה: מהגרות, נשים רווקות וזונות (מרביתן אשכנזיות).

בעזרת ניתוח חייהן של נשים אלו, עולה תמונה מורכבת של העיר תל אביב יפו ויחס בממסד הדתי והאזרחי היהודי-ציוני והשלטון הבריטי אל נשים אלו. שוב, מראה ברנשטיין כיצד למרות האידיאל של חברה חדשה שוויונית, נשים נשארות בשולי החברה ונורמות מסורתיות ממשיכות לקבוע את היחס אליהן.

יחסי יהודים וערבים בשוק העבודה בתקופת המנדט הבריטי: בחינת שוק העבודה בתקופה לפני קום המדינה לא כ2 שוקי עבודה נפרדים, יהודי ופלסטיני, אלא כשוק עבודה אחד המתקיים באזור ג״ג נתון. המחקר בוחן את מערכות היחסים המורכבות אשר נוצרו בין פועלים יהודים וערבים, מעסיקים יהודים וערבים.

מהמחקר עולה כי בה בשעה התקיים שת״פ, בעיקר בסקטור הציבורי, ע״א מאמצי הנהגות הפועלים וההנהגות הלאומיות להעמיק את ההפרדה בין כוח העבודה היהודי והערבי.

יחסי אשכנזים מזרחים: כתבה את הדוקטורט על תנועת הפנתרים השחורים הישראלית, שהתבססה על עבודת שדה שערכה בזמן מחאת הפנתרים (1971-72).

לטענתה הפנתרים הצליחו ציבורית להעלות מודעות לקיפוח המתמשך של מזרחים בישראל. ארגונית הוכיחו שצעירים מהפריפריה יכולים להתארגן לעשייה פוליטית משמעותית ע״א מעמדם החלש מול מהממסד. אך יצרו התנגדות בקרב הממסד ובקרב תומכים פוטנציאלים שלהם משום שהיו לא משכילים ועבדו בעבודות מזדמנות.

הפנתרים לא הצליחו להפוך את המחאה לכדי תנועה ממוסדת ולא הצליחו לעבור את % החסימה בבחירות לכנסת.

חקרה את המעברות והתמקדה במדיניות שהובילה להקמתן. לטענתה, המעברות בשנות ה50 יצרו יחסי תלות לא שוויוניים וריבוד בין האוכלו׳ הוותיקה לעולים שהגיעו ממדינות האסלאם, אשר קיימים מאז בחברה.

עובדות נקיון: הייתה הראשונה שחקרה את התמורות בתחום עבודת הניקיון. היא הפנתה זרקור למעבר מהעסקה ישירה במוסדות להעסקה דרך קבלנים. זהו המאמר האקדמי הראשון שנכתב על עובדות ניקיון ועל המעבר לעבודה קבלנית.

כ15 שנה מאוחר יותר, ברנשטיין, אורלי בנימין ופנינה מוצפי האלר המשיכו במחקר על עובדות ניקיון. הן ראיינו עבודות ניקיון מקבוצות שונות (עולות מחבר העמים, נשים מזרחיות ונשים ערביות) וניתחו את חוויית הבושה, שהיא פועל יוצא מתחום עיסוקן, שמקבלת משמעויות שונות בכל אחת מהקבוצות.

פרסים:

2016: פרס הארגון הישראלי להיסטוריה ומשפט עבור מאמר מצטיין.

2019: פרס ישראל בחקר הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה.

הגיבורה בטוויטר | הגיבורה בויקיפדיה