זהבה סולומון

חוקרת בתחום האפידמיולוגיה הפסיכיאטרית, בריאות הנפש והעבודה הסוציאלית, פרופ׳ אמריטה בביה״ס לעבודה סוציאלית באוני׳ ת״א וכלת פרס ישראל לחקר העבודה הסוציאלית תשס"ט (2009). בעבר שירתה כראש ענף מחקר במחלקה לבריאות הנפש בצה"ל, בדרגת סא״ל.

ילידת 1950, הרצליה, למשה וברכה העליון. בוגרת תואר ראשון (1973) ותואר שני בעבודה סוציאלית (1976) באוני׳ חיפה. דוקטורט בתחום אפידמיולוגיה פסיכיאטרית באוני׳ פיטסבורג בארה״ב. בדוקטורט שלה בחנה את תרומתם של משתנים חברתיים במיתון השפעות דחק בקרב אמהות שמגדלות ילדים בסביבה אברסיבית.

בסיום לימודיה ב1981, שבה לישראל וגויסה לצה"ל. שירתה בדרגת סגן-אלוף כראש ענף מחקר במחלקת בריאות הנפש בחיל הרפואה. הענף הוקם באותן שנים והוגדר כגוף מודיעין הפועל לזיהוי יחידות וחיילים בסיכון. בתקופתה הוקם מאגר הנתונים לנפגעי תגובות הקרב במלחמת לבנון הראשונה (1982).

מאגר שיטתי ייחודי זה, שהוקם במהלך הקרב, היה הראשון מסוגו בעולם והיווה בסיס לשורה של מחקרים פורצי דרך.

ב1992 הצטרפה סולומון לסגל בית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש בוב שאפל באוניברסיטת תל אביב, שם מילאה בין היתר את תפקיד ראש בית הספר לעבודה סוציאלית.

זוכה להכרה בינ״ל גבוהה, בהיותה חברת מע׳ בכתבי העת המרכזיים בתחום הטראומה הנפשית, בהם "Journal of Traumatic Stress; Trauma and Loss", וכן בחירתה לחברה בוועדת המגדר הפסיכיאטרי DSM. בוועדה זו מספר חברים לא-אמריקאים בודדים ובמסגרתה מוגדרים קריטריונים לאבחון הפרעה פוסט-טראומתית.

ב2008 סולומון השתתפה ביצירת הסרט "ואלס עם באשיר" של הבמאי ארי פולמן. היא הופיעה שם בתפקיד עצמה, עובדת סוציאלית וחוקרת ישראלית אשר מתמחה בתחום הפסיכוטראומה. הסרט זכה בפרסים רבים והיה מועמד לאוסקר בקטגוריית "הסרט הזר הטוב ביותר".

ב2021 הצטרפה למועצת החירום הציבורית למשבר הקורונה ומחתה נגד מדיניות הסגרים עקב ההשלכות הפסיכולוגיות ארוכות הטווח שלה. בנובמבר 2021 הוסר שמה משמות החברים באתר המועצה.

זהבה סולומון נשואה לראובן סולומון ואם לשניים.

מחקריה:

תגובת קרב: מחקריה בתחום תגובות הדחק במלחמה ואחריה התמקדו באיתור קריטריונים לזיהוי מוקדם של תגובות דחק של חיילים בחזית. זוהי משימה מאתגרת במיוחד בעת שהן המטפלים והן המטופלים נמצאים בסכנת חיים.

המחקרים התמקדו באיתור גורמי סיכון וגורמי תמך וחוסן – בעיקר גורמים שניתנים להתערבות ולטיפול, כגון אווירה ביחידה, לכידות, סגנון פיקוד וכדומה. מוקד חשוב של המחקרים היה הערכת יעילות התערבויות קהילתית חברתית ופרטנית.

נפגעי פוסט טראומה: על בסיס ממצאי המחקרים, אושררה והוגדרה מחדש שיטת הטיפול בנפגעי תגובת קרב ובנפגעים פוסט-טראומטיים. המחקרים תרמו להקמת היחידה לתגובות קרב, באגף השיקום במשרד הביטחון שמסייעת לנפגעים עד היום.

ממצאי המחקרים הללו זכו להערכה רבה בצה"ל ובאגף השיקום, תרמו משמעותית לשינוי הגישה כלפי נפגעי תגובות קרב בצה"ל ובמשרד הביטחון, והעמיקו את מחויבות מערכת הביטחון לטיפול בנפגעי הנפש.

"הטראומטיזציה המשנית": תפיסתה החברתית-קהילתית עמדה בבסיס מחקרה בתחום זה – תהליך בו המצוקה של ניצול הטראומה מכבידה ופוגעת בבני משפחתו. ב1987, לאחר מאמצים מרובים, הצליחה לשכנע את צה"ל להתיר לה להעריך תופעה זו בקרב נפגעי מלחמת לבנון הראשונה.

ממצאי המחקר פורץ הדרך הזה שינו את התפיסה לגבי מצוקות נפשיות שנגרמות בעת השירות הצבאי ובעקבותיו - ממצוקות של הפרט בלבד למצוקת המשפחה כולה. כתוצאה מכך, החלה הרחבת סל שירותי הטיפול והרווחה, שכולל עתה גם בני ובנות זוג וילדים של מי שנפגעו בצבא.

פדויי שבי: יזמה והובילה מחקר חשוב וייחודי בתחום. המחקר, שהחל ב1991, ביקש להעריך את מצבם הנפשי, הגופני והתפקודי של מי שנפלו בשבי האויב במלחמת יוה"כ. מפגשים עם פדויי שבי ועם אנשי מקצוע שטיפלו בהם בשובם העלו, כי הטיפול אותו קיבלו בשובם ארצה היה נקודתי ועבור חלקם אף טראומתי מאוד.

ממצאיו הצביעו על משקעי דחק משמעותיים, והיוו מצע להפקת סרט תיעודי בשם "ערים בלילה", שהופק ע״י יואב בן דוד, מפדויי השבי שנטלו בו חלק, והובילו להקמת עמותה בשם זה לעזרה הדדית של פדויי השבי. המחקר העלה את המודעות לסבלם הסמוי של פדויי השבי, ואף הביא לשינוי מדיניות הטיפול של משה״ב.

ביחד עם ראשי אגף השיקום גובשה תוכנית outreach ייחודית בעולם, במסגרתה הוזמנו כל פדויי השבי ממלחמת העצמאות ואילך להערכה, וזכותם לטיפול הוכרה.

פרסמה עד 2009 כ300 מאמרים, מהם למעלה ממאה פורסמו בכתבי עת מקצועיים. מרביתם פורסמו בעת שירותה הצבאי, טרם היותה פעילה במסגרת אקדמית.

במסגרת אוניברסיטת ת״א התרחבה פעילותה המחקרית לחקר התמודדות ניצולי השואה, חולי נפש, ובני משפחותיהם, ובעיקר ילדים בסיכון החיים בסביבה אברסיבית ופוגענית.

במרכז אדלר באוניברסיטת ת״א יזמה וניהלה מחקרים רחבי היקף שבחנו את השפעתם הפתוגנית והסלוטוגנית של אירועי דחק, במשפחה (גילוי עריות) ובאלימות פוליטית (כמלחמה, שואה וטרור), על ילדים.

פרסים:

1997 - פרס לאופר למצוינות אקדמית, מטעם האגודה הבינלאומית ללחץ טראומתי.

2009 - פרס ישראל לחקר העבודה הסוציאלית.

2016 - פרס א.מ.ת במדעי החברה על מחקריה בתחום הטראומה וההתמודדות איתה.

הגיבורה בטוויטר | הגיבורה בויקיפדיה