חנה מַיְזֶל שוחט

מחלוצות העלייה השנייה וממייסדות ומנהיגות תנועת הפועלות בארץ ישראל. האגרונומית הראשונה בארץ ישראל, ומקימת חוות העלמות.

נולדה לרייזל ויצחק, סוחר תבואה ופרוות, בגרודנו, אז חלק מן האימפריה הרוסית (כיום בבלארוס), כבת ה4 במשפחה מבין 6 בנות ו5 בנים. הודות לעובדה שמשפחתה הייתה מבוססת, ואפשרה לימודים אצל מורים פרטיים, ידעו כל בני הבית עברית על בורייה. הסב היה איש קשוח ותקיף שהרבה לנסוע לרגל עסקיו.

בתיכון נחשפה לרעיון הציוני, שקסם לה ודחף אותה להצטרף כפעילה באגודת "פועלי ציון". בתקופתה ובאזורה, השכלה בתחום החקלאות לא הייתה נפוצה ואף לא מקובלת אצל הנשים. היא העזה ובחרה בלימודי חקלאות ולאחר מכן אגרונומיה, מתוך שיקול לרכוש ידע שיתרום ע״פ השקפתה לעבודה החלוצית.

למדה לימודים גבוהים בביה״ס לגננות בעיר נידרליץ בשווייץ, לאחר מכן למדה לימודי טבע באוניברסיטה בבזנסון בצרפת ועבדה בתחנת ניסיון לירקות ומטעים. כן השתתפה בקונגרס הציוני ה7 ב1905. ב1909 סיימה את לימודיה בתואר דוקטור למדעים בציון לשבח ועלתה לארץ ישראל.

ב1911 הקימה חוות לימוד חקלאית לנערות בשם "חוות העלמות" בחצר כנרת, שפעלה עד 1917.

ב1912 נישאה לאליעזר שוחט, חבר הפועל הצעיר, ושנה לאחר מכן נשלחה כצירה מטעם מפלגה זו לקונגרס הציוני ה11. מ1920 הייתה חברה בהנהלה העולמית של ויצו. ממייסדי המושב נהלל, בו התגוררה עם בעלה.

הקימה וניהלה את "בית הספר החקלאי המקיף ויצו קנדה נהלל" הנקרא היום "כפר הנוער ויצו נהלל ע"ש חנה מייזל שוחט" על שמה.

חלוצי העלייה ה2 שהגיעו רובם מזרם הציונית הסוציאליטית דגלו ביצירת פועל עברי, שיהווה תשתית לעם החי בארצו. במטרותיהם הלאומיות ליישוב הארץ והחייאת השפה העברית, הם היו בבחינת התחלה תרבותית ולאומית חדשה, ולא המשכה של העלייה ה1.

לצד הפועלים, שעלו רווקים ברובם, החלה אף עליית נשים.

גם הן, כמו הגברים מארצות מזרח אירופה, צמחו במפלגות הפועלים. שאיפתן לעבודת האדמה המביאה להתעלות הפרט הייתה זהה לשאיפתו של הפועל החלוץ.

בעקבות הרעיונות הסוציאליסטים, רוב הנשים החלוצות בתקופה זו, שאפו לחברה שוויונית, ללא דיכוי כלכלי, חברתי או פוליטי.

מייזל הייתה חדורת תחושת שליחות ציונית-חלוצית. לגרסתה נשות האיכרים צריכות ללמוד ולדעת חקלאות, כדי שתגענה לארץ עם השכלה ויכולת עשייה פרקטית. כך, תוכלנה לעסוק בעבודת השדה לצד הגבר, בנוסף לתפקידן כבעלות משפחה. המוטו: "יש לדעת להשתמש במעדר ובמזמרה, לפני שיודעים להשתמש במיקרוסקופ".

עם עלייתה ב1909, עבדה ביהודה, ואח״כ בחוות סג'רה בגליל, שם קיבלו הבחורות רשות ממנהל החווה, לעבוד בשדה לצד הבחורים. אולם היא סברה שלא אלו הם הענפים המתאימים לנשים. הכשרתה החקלאית (האגרונומית הראשונה בארץ ישראל), יחד עם ההזדהות עם מטרות האישה הפועלת, הביאה אותה להגות פתרון חדש:

עבודה בענפי חקלאות מיוחדים, שאינם מצריכים כוח פיזי רב, אולם דורשים ידע חקלאי מעמיק ומיומנות רבה. כעבור זמן ניתן לקבוצת הבחורות בסג'רה לטפח חלקת אדמה בשטח החווה. הירקות והפרחים שהניבה תוך זמן קצר הוכיחו כי ביכלתן לגדל גידולים חקלאיים ולהיות פרודוקטיביות וחיוניות למשק.

עבור מייזל ההכשרה החקלאית הייתה מעבר לידע ומיומנות, אלא כלי לביטחון עצמי ויזמה, בעזרתם תוכל להשתתף במפעל ההתיישבות החקלאית. היא הזדהתה עם השקפת ארתור רופין, שסבר שיש לטפח את הפועלת לטובת המשק כולו, וכן עם השקפת הפועלות, שראו בעבודה חקלאית בלבד את תיקון נפשן ותיקון עולמן.

הסינתזה שהתקבלה הייתה שעבודה חקלאית של אישה תביא תועלת למשק האיכר, וסיפוק מאווייה והדגשת חשיבותה כאדם בפני עצמו. בניגוד לפועלות, הדגישה את הצורך בניהול משק הבית ובניגוד למשרד הא״י הדגישה את עצמאותה של הפועלת, ואי תלותה בגברים.

מייזל הגיעה למסקנה כי אם לימינו של האיכר לא תעמוד איכרה המכירה את עבודות המשק החקלאי, ספק אם המשק החקלאי העברי יחזיק מעמד. לשם כך סברה שיש "להקים חוות-לימוד חקלאית לבנות ישראל". על כן החלה לתכנן הקמת חוות לימוד לנערות, בה יילמדו ענפי חקלאות מיוחדים: לול, רפת, גן ירק ומשתלה.

שנה מאז הגיעה לארץ, החלה לפעול עבור הקמת חוות לימוד חקלאות לנערות. לצורך כך, היא נסעה לאירופה במטרה להשיג מימון מגורמים שונים בתנועה הציונית ולבסוף הקימה את החווה בחצר כנרת.

שלא כחוות כנרת, "חוות העלמות" לא הוקמה כדי לספק עבודה לנשים, אלא לחנכן לעבודה חקלאית ולניהול משק בית.

בראש ובראשונה, ביקשה לחנך "אשת עבודה פשוטה". מטרתה הייתה "לחנך נערות יהודיות לסדר, לניקיון ולשיטתיות.

מלבד החזון החקלאי החלוצי, ביקשה מייזל גם לחנך ולפתח בבנות את הרגש העמוק אל הארץ באמצעות אהבת הטבע, וראיית האזור כקרקע ליצירת בראשית.

בעקבות חילוקי דעות עם מנהל החווה באשר לשכר הפועלות הנמוך, חוסר התכנון החקלאי ואי הסדרים השונים, חיפשה להעביר את החווה למקום אחר כחווה שתעמוד בפני עצמה. עם עזיבת המנהל את החווה קטן מאוד מספר הפועלים בה, וחלק מהמקום הוחכר לעלמות. בין החוות הוקם קיר, והחווה הייתה למוסד עצמאי.

על אף השתדלותה הרבה, נסגרה החווה בקיץ 1917 עקב הקשיים הרבים שהביאה עימה מלחמת העולם הראשונה.

ממרחק של שנים רבות העריכה מייזל את ההשפעה הגדולה של החווה על מעמד האישה: "זאת הייתה ההתחלה הנועזת לכל הפעולות שעליהן דיברתן... השפעתה על מקום האישה במשק החקלאי ועל גיוונו הייתה מכרעת.".

לאחר סגירת החווה בכנרת וחוסר היכולת לממש את חלום ביה״ס החקלאי לצעירות, עסקה בצורך לפתח את נושא המטבחים לפועלים, אשר לא הייתה להם משפחה. היא הקימה מטבח לפועלים שסיפק אוכל ברמה טובה ובזול, ותוך כך ניהלה קורסי בישול להכשרת צעירות לתפקיד שתידרשנה לו גם כבעלות משפחה.

לנערות חסרה מסגרת שתאפשר להן ללמוד או לעבוד בשכר, ורעיון קורסי הבישול ביקש לענות על כך. מבחינתה, לא היה כל ניגוד בעבודת הפועלות בתפקיד זה לרעיון השוויון. גם אלו שלא אהבו את הרעיון, קיבלוהו כחלק מהמציאות החדשה כשהבינו כי לגישתה עבודות אלו אינן באות ע״ח הלימוד והעיסוק בחקלאות.

כאשר הלך והתקדם רעיון הקמת בית הספר החקלאי בנהלל וחסרו מקורות כספיים, נסעה מייזל לקנדה והקימה שם את הדסה קנדה, על מנת לגייס את הכסף הדרוש.

על אף שהדבר היה לכאורה פשוט, נדרשו שנים של עמל ושכנוע של גורמים שונים בנחיצותם של בית ספר ומסגרות אחרות המותאמות להכשרת בחורות.

ב1923 הוקם בנהלל בית ספר חקלאי לנערות בשם "בית ספר חקלאי מקיף ויצו קנדה נהלל". לשם כך הוקצו 500 דונם של הקרן הקיימת במימון תורמים פרטיים ובמימון יורשתה של ארגון הנשים ויצו.

תקופת הלימודים נקבעה לשנה אחת. לבית הספר היה תנאי אחד לקבלה: "שתהיינה בעלות כשרון ורצון לעבודה".

צעירות רבות ניסו להתקבל לביה״ס אך נאלצו לחכות זמן רב עד שיתפנה מקום. בקשות רבות נדחו מדי שנה מפאת חוסר מקום בפנימיה, והלחץ להתקבל הלך וגבר. עם עליית היטלר לשלטון, נקלטו בביה״ס גם צעירות מעליית הנוער. חלה התרחבות בענפי החקלאות, בקבלת עובדים ותלמידות, ובמבני מגורים וכיתות לימוד.

מייזל הייתה מעורבת בכל התחומים כשעמדה בראש בית הספר בנהלל, אותו הקימה. היא ריכזה בידיה את הדאגה לצרכים הארגוניים בביה״ס כגון ציוד ולימוד, ומחוצה לו, במערכת היחסים עם בני המושב נהלל.

דאגתה ותחושת אחריותה לכל הייתה מוחלטת ושימשה דוגמה לסובבים אותה.

את חוות כנרת ניהלה מייזל באופן המדגיש את האחווה ההדדית ואת המסירות לעבודה.

כאשר נתבקשה להעסיק בבית הספר עובדת מסוימת, התייחסה לאופייה כאדם דווקא.

חייה של מייזל עם בעלה, אליעזר שוחט, היו צנועים ביותר מתוך האידאולוגיה הטוטאלית שלהם באשר לטוהר ציבורי.

הגיבורה בטוויטר | הגיבורה בויקיפדיה