נילי מירסקי

עורכת ישראלית, מתרגמת מרוסית ומגרמנית לעברית, דוקטור בספרות צרפתית, רוסית וגרמנית. לימדה בחוג לספרות באוניברסיטת ת״א. זכתה בפרסים רבים על עבודתה, בהם פרס טשרניחובסקי לתרגום ב1989 ופרס ישראל לספרות, בתחום התרגום, לשנת תשס"ח (2008).

ילידת 1943 ברחובות, בתם הבכורה של משה ויוהנה (לבית אילגובסקי) בּוֹלֶסלַבְסקי, וגדלה בת״א. סבה היה בעל חנות ספרים ברוסית ברחוב אלנבי, בה בילתה שעות רבות בילדותה. עם סבתה נהגה לדבר רוסית בלבד וכך למדה את השפה. אחותה, ימפה בולסלבסקי, הייתה בת זוגו של המשורר מאיר ויזלטיר.

ב1957 סיימה את בי״ס ב"טשרניחובסקי" בת״א, וב1961 סיימה את בי״ס "תיכון חדש".

ב1962 החלה בלימודי פילוסופיה וספרות אנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנה זו גם נישאה לסמיון מירסקי, עולה חדש מרוסיה. ב1963 המשיכה בלימודיה באוניברסיטה העברית, בחוגים לספרות אנגלית ולספרות עברית.

ב1964 הפסיקה את לימודיה בירושלים, ונסעה עם בעלה למינכן, גרמניה, שם למדה באוניברסיטת מינכן, בחוגים לתולדות האמנות והיסטוריה.

בלי לסיים את התואר חזרה ב1967 ארצה, התחילה ללמוד באוניברסיטת תל אביב, בחוגים לספרות אנגלית ולתורת הספרות הכללית, וקיבלה תואר ראשון (בהצטיינות) ב1971.

ב1971 חזרה לאוניברסיטת מינכן, והפעם למדה בחוג ללימודים סלאבים, עם התמקדות בספרות רוסית (חוג ראשי), ובחוגים לספרות גרמנית ואנגלית (חוגים משניים), וכעבור ארבע שנים קיבלה תואר שני, וחזרה לישראל. באותה עת התגרשה מבעלה שנשאר במינכן.

ב1971 פנה אליה מנחם פרי, עורכו של כתב-העת המתוכנן 'סימן קריאה', והציע לה להיות מתרגמת קבועה של הרבעון העתידי. עבודותיה הראשונות פורסמו בכתב-העת ובשובה ארצה הצטרפה אל בין עורכי המשנה שלו. בין תרגומיה אלה: סיפורת של היינריך בל, אנדריי פלאטונוב, בוריס פסטרנק, אנדריי ביילי, ועוד רבים.

ב1976–1979 לימדה ספרות רוסית וספרות גרמנית בחוג לתורת הספרות הכללית באוניברסיטת ת״א, עד שהחליטה לעזוב את החיים האקדמיים ולהתמסר לתרגום, מרוסית ומגרמנית, וקיבלה משרה של מתרגמת ועורכת בהוצאת עם עובד.

עם ייסודה של "הספרייה" (שהתגלגלה אחר-כך ל"הספרייה החדשה") בהוצאת סימן-קריאה/הקיבוץ המאוחד, עברה לעבוד כ"מתרגמת הבית" במסגרת החדשה הזאת. כן העבירה סדנאות לתרגום באוניברסיטת תל אביב, במסגרת החוג לתורת הספרות הכללית.

ב1994 חזרה לעבוד בהוצאת עם עובד, שם קיבלה עליה, יחד עם אילנה המרמן, את עריכת סדרת-הדגל של ההוצאה, "ספריה לעם". שימשה כעורכת הסדרה לצידם של תרזה בירון-פריד ומשה רון. בסוף 2011 פרשה מ"עם עובד" והצטרפה להוצאת "אחוזת בית".

במשך שנים פרסמה רשימות ומאמרים בענייני ספרות, בין השאר בכתב-העת האקדמי "הספרות", בחוברות הרבעון "סימן קריאה" (שנמנתה עם חברי המערכת שלו) ובמוספים הספרותיים של "הארץ", "דבר", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב"; כן כתבה את הערכים בספרות רוסית, החל באות סמ"ך, ב"אנציקלופדיה העברית".

פרסים והוקרה: ב1989 זכתה בפרס טשרניחובסקי לתרגום, וב1997 – בפרס משרד החינוך למתרגמים, שבו זכתה בשנית ב2007. באותה השנה הוענק למירסקי פרס על מפעל חיים ליצירה בתחום התרגום, במסגרת פרסי שר התרבות לספרות. בשנת תשס"ח 2008, זכתה בפרס ישראל בספרות, בתחום התרגום: ״...הביאה את התרגום אל מדרגה אמנותית גבוהה במיוחד... סולל דרך לקורא הישראלי אל גדולי הספרות האירופית. כמתרגמת היא הוסיפה נדבך חשוב לאופייה הפתוח והעשיר של התרבות העברית החדשה.. העניקה מחדש לקהל הקוראים את טולסטוי ואת פלטונוב, כמו גם את תומאס מאן ואת תומאס ברנהארד.״

תרגומיה מצטיינים בהקשבה דרוכה לקול הספרותי של המקור, ובסירוב ליצור דגם אחיד של תרגום. היא מוצאת לבוש עברי גמיש והולם לסגנונו המיוחד של כל סופר, ועם זאת, מעשי התרגום שלה חיים ונושאים בשפה העברית.

מירסקי, שהייתה פסנתרנית נלהבת מאז ילדותה, ראתה דמיון רב בין התרגום לבין הנגינה.

המתרגם הוא אמן מבצע שלוקח את היצירה ומאפשר לה לחיות בשפה אחרת, כשם שהנגן נוטל את התווים הדוממים מן הדף ומעניק להם חיים על ידי השמעתם.

לאחר מותה עיריית תל אביב קבעה לוחית הנצחה לזכרה בכניסה לביתה בסימטת גן מאיר 8.

בנוסף זכתה בפרס שרת התרבות לתרגום עבור תרגום הספר "פליקס קרול: וידוייו של מאחז עיניים" מאת תומאס מאן.

הגיבורה בטוויטר | הגיבורה בויקיפדיה