ניצה בן-דב

חוקרת ספרות ישראלית, פרופסור אמריטה בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. כלת פרס ישראל לחקר הספרות העברית והכללית לשנת תשפ"א (2021).

נולדה בת״א להורים ניצולי השואה. אביה, דב פרוכטמן, שימש מורה לספרות וכתב שורה של מחקרים אודות יצירתו של ש"י עגנון. למדה בתיכון חדש בתל אביב. שירתה בצה"ל (1968–1970) בנח"ל, בהיאחזות נח"ל גולן.

ב1970-1973 למדה ספרות עברית ומקרא לתואר ראשון, באוניברסיטה העברית בירושלים.

השלימה תעודת הוראה ב1974. את לימודי התואר השני והתואר השלישי, שהתקיימו בין השנים 1974–1983, סיימה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי.

הדוקטורט שלה, בהנחיית פרופ' רוברט (אורי) אלטר, עסק בחלומות ופסיכולוגיה ביצירות עגנון וקפקא. ב1986–1989 כיהנה כמרצה בכירה באוניברסיטת פרינסטון, ארה״ב.

מ1989 מרצה בחוג לספרות עברית והשוואתית באוני׳ חיפה. ב1999 מונתה לפרופסור חבר, וב2010 לפרופסור מן המניין. שימשה כעורכת הראשית של הוצאת הספרים של האוניברסיטה (1996–2000) וכן כיו"ר הערוץ האקדמי (2001–2005). הקימה 2 תוכניות לתארים מתקדמים ועמדה בראשן: נשים ומגדר ולימודי תרבות.

הובילה במשך 5 שנים את סדרת ההרצאות "בדרכן".

ב2023 קיבלה את התואר "יקירת חיפה".

נשואה לד"ר יוסי בן-דב, בעבר מנכ"ל חברת "עת הדעת", העוסקת בחינוך בעזרת טכנולוגיה, והמנהל הכללי של בית הספר הריאלי העברי בחיפה. להם שלושה ילדים ו 7 נכדים.

בן-דב פרסמה ספרים, מאמרים ומסות בתחום הספרות העברית החדשה. מחקריה עוסקים ביצירותיהם של ש"י עגנון, אברהם ב. יהושע, עמוס עוז, ס. יזהר, יהודה עמיחי, יהושע קנז, יהודית הנדל, חיים באר, סמי מיכאל, צרויה שלו, יהודית רותם, דליה רביקוביץ' ואסף ענברי וכן במתן פרשנות לסיפורי המקרא.

המתודות המחקריות המאפיינות את בן-דב מגוונות ומשתנות, ומניבות מחקרים סטרוקטורליסטיים, פמיניסטיים, פסיכואנליטיים ואוטוביוגרפיים. מחקריה משלבים בין מתודות אלו, לבין בחינה תוך-טקסטואלית ובין-טקסטואלית, של היוצרים אותם היא חוקרת. בראש ובראשונה מזוהה בן-דב עם חקר עגנון.

חשפה את האפשרות לנתח את יצירת עגנון (המתאפיינת ב"אמנות העקיפוּת", מושג שטבעה), גם כאשר זו מתורגמת לאנגלית. בן-דב לא רק קירבה את עגנון לחוקרי הספרות מחוץ לישראל, כי אם גם המחישה, שניתן לנתח באופן מילולי, ע״י קריאה צמודה, את הייחודיות של יצירתו, גם כאשר זו מיתרגמת לשפות זרות.

המחקר הפריך את הקביעה כי "הנסיך העברי הוא קבצן באנגלית". אמנם יחסי מִשמוע בין הרובד ה"סמוי" ל"גלוי" קשורים בנימי נפשה של השפה העברית, המחישה שגדולת הסופר צריכה לעמוד לו גם מעבר לתרגום. הספר סוקר את השיטות, התמות והחומרים באמנותו של עגנון ומרבה לעסוק בחלומות ובפירושם.

בספר יש צמתים של משמעות ביצירותיו בהם נחשפים רבדים שונים – פסיכואנליטיים ותרבותיים וכן דיון אודות תשתיות מקראיות, אותן ניתן לאתר בתרגומי היצירות, בשונה מהתשתיות התלמודיות. ניתוחיה קרבו את קוראי האנגלית ליצירתו, והגדירו את עגנון כמודרניסט שיצירתו אוצרת משמעויות אוניברסליות.

כמו כן המחקר התווה דרך לתרגום שיפצה על המעבר לשפה זרה, ויעביר לקורא בשפתו את טביעתה הייחודית של האסתטיקה העגנונית.

הספר אהבות לא מאושרות: תסכול אירוטי, אמנות ומוות ביצירת עגנון, מרחיב את הדיון וכולל דיונים פסיכואנליטיים ברוח פרויד ויונג, ולצדם דיונים בין-טקסטואליים, הן ספרותיים – באשר לזיקות שבינו למאן, קפקא, וולטר ופלובר, והן אמנותיים-אנתרופולוגיים, בזיקת היצירות לציורי רמברנדט ובקלין.

השילוב בין המתודות בונה פרשנות תרבותית אוטונומית המפענחת את הדמות העגנונית, כמו גם את החברה ממנה היא נובעת. המשותף לקורפוס הנידון, הוא תמת האהבה הבלתי מאושרת והתסכול שזו מזמנת. בספר, מקיימת בן-דב דיאלוג פרשני עם חוקרי עגנון ומבקריו, ומתווה דרך פרשנות חתרנית ומקורית ליצירותיו.

ספרה והיא תהילתֶךָ: עיונים ביצירות עגנון, א"ב יהושע ועמוס עוז, עוסק במחקר תוך-טקסטואלי פרטני, הממפה תמות יסוד ותבניות סיפוריות חוזרות אצלם וכן במחקר בין-טקסטואלי, הממחיש את נק׳ ההשקה בין יהושע (לו הוקדש ספרה בכיוון הנגדי) ועוז לבין עגנון, יוצר תמות האב ומודלים ספרותיים מהם ינקו.

ספרה חיים כתובים: על אוטוביוגרפית ספרותיות ישראליות, הוא תגובה מחקרית לגל הפרוזה האוטוביוגרפית והביוגרפית שמציף את הספרות העברית (והכללית) מתחילת שנות ה90 של המאה ה20. בן-דב מציינת את "מקדמות" של ס. יזהר מ1992, כנקודת פתיחה למגמה מובהקת זאת בספרות הישראלית.

בדיונה היא ממחישה את כפל הפנים של הסוגה הזאת: מצד אחד תיאור גלוי או גלוי למחצה של עובדות, ומצד שני - יצירת אמנות מחושבת היטב. בו-זמנית בוחנת בן-דב את הדיאלקטיקה בין היצירה האוטוביוגרפיה המוצהרת המאוחרת לבין יצירות קודמות של הסופרים הללו.

"חיים כתובים" מכיל גם דיונים ספרותיים ביצירות שאינן ספרותיות במובהק, כמו ספר הזיכרונות של חוקר הספרות ששון סומך "בגדאד אתמול" (2004), הביוגרפיה שכתבה אניטה שפירא על יוסף חיים ברנר (2008), ורומן הקיבוץ של אסף ענברי "הביתה" (2009). "חיים כתובים" מכיל מבוא בן 3 חלקים ואחרית דבר.

ספרה חיי מלחמה: על צבא, נקמה, שכול ותודעת המלחמה בפרוזה הישראלית עוסק בתודעת המלחמה, בחוויות הצבא, בדחף לנקום, במקומו של היחיד בתוך קבוצה, ביחסי כובש–נכבש ובהתמודדות עם אובדן ושכול כפי שהם משתקפים ביצירות נבחרות בסיפורת הישראלית, ממלחמת העולם ה1 ועד לערב מלחמת לבנון ה2.

כל פרק מתמקד בסוגיה אחרת בקיום היהודי והישראלי החי בצל מלחמות.

מאמריה הופיעו גם באנגלית, איטלקית וספרדית.

הוקרה:

1996 - פרס רוה״מ ע"ש לוי אשכול

1998 - פרס קריב לחקר הספרות העברית מטעם ראש עיריית חיפה

2018 - פרס יצחק שדה לספרות צבאית על "חיי מלחמה"

2021 - פרס ישראל לחקר הספרות העברית

הגיבורה בטוויטר | הגיבורה בויקיפדיה