שולמית שחר

פרופסור אמריטה בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב, וכלת פרס ישראל להיסטוריה לשנת תשס"ג.

נולדה בריגה שבלטביה, ועלתה לארץ ישראל בגיל 5. אביה היה תעשיין אמיד. למדה בבית הספר הריאלי העברי בחיפה, אותו סיימה במחזור כ"ז (1946). בגיל צעיר התגייסה ל"הגנה", ובמלחמת העצמאות שירתה בש"י. לאחר מכן הצטרפה זמנית לקיבוץ מעגן מיכאל.

עשתה תואר ראשון בהיסטוריה ובספרות אנגלית ותואר מוסמך בהיסטוריה כללית ובהיסטוריה של עם ישראל, שניהם באוניברסיטה העברית. הדוקטורט שלה, אותו קיבלה ב1965, נעשה באוניברסיטת הסורבון בפריז בהדרכת פרופסור מישל מולה ועסק בתאוריה הפוליטית בצרפת במאה ה14, במיוחד זו שדנה במעמד המלוכה.

בשובה לישראל החלה ללמד את תחום ימי הביניים בחוג להיסטוריה כללית שבאוני׳ ת״א. מ1990 פרופסור מן המניין.

חברת מערכת כתב העת "היסטוריה"; ראש בית הספר להיסטוריה באוני׳ ת״א; ראש תוכנית לימודי הBA הכללי באוני׳ ת״א.

בהנהלת "החברה ההיסטורית הישראלית"; הועדה לספרות עיון ב"מוסד ביאליק";

מתנדבת מ1993 ב"עמותת אישה לאישה. המקלט לנשים מוכות בירושלים".

אלמנת הסופר דוד שחר שנפטר ב1997; אם ל2: מאיר, סינולוג, פרופסור באוני׳ ת״א; דינה, מעצבת; וסבתא ל3 נכדות ונכד. בין תלמידיה היסטוריונים ישראלים מובילים: מרים אליאב פלדון, יצחק חן, אביעד קליינברג, מירי רובין ורבים אחרים.

מחקריה של שחר עוסקים בחברה האירופית של ימי הביניים, בעיקר במאות ה15-12. הם מתמקדים בקבוצות שוליים בחברה האירופית דאז: נשים, ילדים, זקנים ושאר שוליים בעת החדשה המוקדמת כצוענים. הם מבוססים על קריאה משווה של מקורות מרחבי אירופה השונים לאורך מאות בשנים.

שחר בולטת בכך שבניגוד לחוקרים רבים באקדמיה הישראלית שכותבים באנגלית, היא כותבת את ספריה בעברית בלבד והללו מתורגמים אחרי כן לשפות זרות.

אודות כמה מספריה:

המעמד הרביעי: האשה בחברת ימי-הביניים: ההיסטוריה של הנשים: מעמדן, זכויותיהן של נשים משכבות חברתיות שונות. היו אמהות בתי מנזר שהיו נשים חזקות וחופשיות, שניהלו לפעמים קהילה גדולה עם רכוש. בשכבה השלטת היו נשים שירשו פיאודום שיש והיה כרוך בסמכויות פוליטיות וכלכליות משמעותיות ביותר.

הנשים איבדו מקור סמכות זה כשבא הקץ לפיאודליזם הפוליטי והמשטר האבסולוטיסטי החל להתגבש. היה פער גדול בין חיי הנשים בשכבות החברתיות השונות, אולם היה גם מכנה משותף: בכל שכבות החברה היו זכויותיהן מצומצמות בהשוואה לגברים באותה השכבה. זהו הספר הכללי המקיף הראשון.

ילדות בימי-הביניים: שחר סקרה חיי ילדים, בנות ובנים בשלבים שונים של חייהם באזורים רבים ובקרבן של קבוצות שונות בחברה. היא מביאה שלל עדויות המנסות להפריך את טענתו של אריאס, ומורות על כך שהיה קיים עולם ילדות, שילדים היו יקרים להוריהם והופיעו בכתבי מחנכים, שליטים והוגים.

הורים השקיעו ממון וזמן רב והסתכנו במסעות ארוכים על מנת להביא ילדים לעולם ובגידול ילדיהם והיו רגישים מאוד לסבלם או למותם. היא מסתמכת בין השאר על חיבורים הגיוגרפיים, בהם מתוארת ילדות הקדוש, ומניחה שהיות וילדותו חשובה פחות לקריירה משלבים מאוחרים של חייו, יש בהם אמינות היסטורית.

החורף העוטה אותנו: להזקין בימי הביניים: מסתבר שהיחס לזקן ותדמיתו לא היו חד משמעיים במערב אירופה של ימי הביניים. לצד תדמית הזקן בעל הניסיון והחכם שחובת הצעירים לכבדו קיימת גם תדמית הזקן הנלעג, והטרדן שכל חוכמתו אבדה לו ושב להיות כילד.

מהמחקר עולה בבירור שבניגוד לדיעה הרווחת שאנשים נחשבו בימי הביניים לזקנים בגיל 40, הרי שלמעשה אדם נחשב לזקן בגיל 60–70. אחוז הזקנים באוכלוסייה ללא ספק היה נמוך בהרבה מאשר בחברה המערבית של המאה ה21, אולם גם אז היו אנשים שהגיעו לזקנה מופלגת. הספר תורגם לאנגלית.

הגיבורה בטוויטר | הגיבורה בויקיפדיה