בתיה לישנסקי
- 20 בנוב׳ 2023
- זמן קריאה 2 דקות
פסלת ישראלית. יצירותיה הריאליסטיות משקפות בנושאיהן את הנרטיב הציוני. כלת פרס ישראל לפיסול (1985), כלת פרס דיזנגוף לפיסול (1944, 1957) ויקירת העיר תל אביב (1983).
נולדה במאלין שברוסיה ועלתה לארץ עם משפחתה ב1910. למדה בגימנסיה הרצליה בת״א, לרבות לימודי ציור עם אירה יאן. את לימודיה בפיסול התחילה אצל בוריס שץ בירושלים. ב1920 למדה באקדמיה לאמנות ברומא, אך חזרה לארץ בעקבות המאורעות בשנים 1920–1921, התגייסה לגדוד העבודה ועבדה בקיבוץ עין חרוד.
בין השנים 1923–1925 למדה בברלין והשלימה את לימודיה בפריז בשנים 1925–1929.
הציגה בסלון דֶז אַנדֶפַּנדַנט (Salon des Indépendants) בפריז ב1926, ב1930 בקהיר, ב1953 במוזיאון סטדלייק באמסטרדם וב1962 בביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו בתל אביב.
ב1929 ערכה את תערוכת היחיד הראשונה שלה בארץ. את דברי הפתיחה נשא זלמן שזר, שהגדיר אותה בנאומו כ"נביאת האמנות שאיננה עובדת אלא לאלוהים בלבד". באותה שנה קיבלה את ההזמנה הראשונה להקמת אנדרטה בחולדה מתוך 9 בסך הכל. לישנסקי הייתה בעלת שם בינלאומי ובצרפת אף השוו אותה לאוגוסט רודן.
יצירתה של לישנסקי כוללת 3 קבוצות עיקריות:
פסלי עץ, גבס ואבן זעירים אשר יצרה מ1923 – אלה הן דמויות שיש להן קרבת מה לקוביזם, בהן "אם הפסלת" (גבס, 1935) ו"יצחק בן-צבי" (ברונזה, 1955). בולט בהם הניגוד בין החלקים הלא מעובדים של החומר לחלקים המעובדים והמלוטשים.
דיוקנאות, אשר יצרה החל משנות ה30 בסגנון נטורליסטי-רומנטי.
אנדרטאות, שרובן דמויות קבוצתיות מסוגננות.
"אחד העקרונות המנחים ביצירתה הוא ההבעה. זו נועדה לעורר, לרגש; ועם זאת, לשתף את הצופה בתהליך היצירה. יחסי הגומלין בין הפסל והצופה נוצרים בשל השימוש המיוחד של האמנית בחומרי הפיסול. בתפיסתה הטוטאלית, הנובעת מויתור על פרטים, תרמה בתיה לישנסקי לאבדן האשליה ולהשגת המשכיות וזרימה. נאמנותה לחומר בהדגשת חשיבותו...מורגשת היטב על פני כל חלק וחלק ממשטח הפסלים. מעבר החומר ממצב גולמי למהות רוחנית, שהיא היא בעיית האמנות עצמה, מורגשת היטב בתנופת הזרוע ובמגע היד של האמנית.".
לבתיה לישנסקי היו שלוש אחיות: רחל, תמר ושרה. רחל גולדה לישנסקי, שנודעה כרחל ינאית בן-צבי, אשת הנשיא השני יצחק בן-צבי. אחותה הבכורה, שרה (1881-1924), הקימה את המרפאה הראשונה של קופ"ח כללית.
לבתיה לישנסקי ולחברתה לחיים, הציירת אנני נוימן (1906–1955), לא היו ילדים. לטענתה, עבודותיה מהוות המשכיות לעצמה. חייה היו רצופים משברים אישיים, מה עוד שוונדליזם והרס עבודותיה חדשות לבקרים לא הוסיפו לבריאותה הנפשית והיא ניסתה להתאבד פעמיים.
נפטרה ב1992, בגיל 92, ונקברה בתל אביב.
תגובות