גורית קדמן

חלוצת מפעל ריקודי העם והמחול בישראל. רקדנית, כוריאוגרפית, מורה לריקוד וחינוך גופני. כלת פרס ישראל בתרבות המחול לשנת תשמ"א (1981).

ילידת לייפציג, גרמניה. למשפחה חילונית אמידה, שזיהתה עצמה כ"גרמנים בני דת משה".

מילדותה נמשכה לטבע ופולקלור, הייתה חברה בתנועת הנוער הגרמנית ואנדרפוגל (ציפור נודדת), שם נחשפה לריקודי עם גרמניים ולריקודי עמים נוספים באירופה שהיו נהוגים בתנועת הנוער, ועיצבה את תפישת עולמה שכללה ריחוק מאורח החיים הבורגני ופיתוח תודעה פמיניסטית.

ב1919 נישאה לליאו קאופמן, לימים חלוץ, כלכלן ומומחה למטבעות א״י. יחד התכוננו לעליה לארץ, ובמקביל למדה פילוסופיה ופסיכולוגיה באוני׳ לייפציג. ב1920 עלו עם בנם רפאל והיו ממייסדי חוות חפציבה. לאחר כשנתיים נולד בנם אמנון. ב1949 עברתו את שם המשפחה לקדמן, והיא עברתה את שמה לגורית.

ב1924 הצטרפו לגדוד העבודה ועברו לקיבוץ תל יוסף, שם נחשפה לריקודים מארצות מוצאם של החלוצים. במיוחד כבש את לבה הרונדו, הנמשך שעות ותאם לרוח התקופה כריקוד בעל מרכיבים חברתיים-המוניים קולקטיביים, בשונה מריקודי זוגות כטנגו.

ב1925 נסעו לאוסטריה בשליחות "החלוץ", שם נולדה בתם איילה.

ב1926 שבו לתל יוסף. ב1928, בעקבות מינוי ליאו למזכיר מרכז השיכון של ההסתדרות עברו לגור בת״א, בה עבדה כמורה למחול ולהתעמלות.

ב1929, בעקבות פנייתו של ד"ר זיגפריד להמן, ערכה בכפר הנוער בן שמן 2 פסטיבלים לריקודי עמים שזכו להצלחה. בעקבותיהם לימדה בכפר מחול עממי בינ״ל עד 1931.

הפסטיבלים עוררו הדים בקרב קיבוצים וריקודי העמים החלו לצבור תנופה.

ב1931 החלה להדריך בתחום הריקוד באגודת הספורט הפועל בת״א.

הקימה את הלהקה לתנועה ולדיבור, ראשונה בתחומה בארץ. במהלך המרד הערבי המשיכה לקיים חוג לריקודי-עמים והכשירה מרקידים ברחבי הארץ.

במאמרה מ1938 שטחה את חזונה, סיפרה על פועלה וביטאה את חששה מפני ההתרחקות מן הפולקלור בעידן התקשורת המודרנית ולאור התפתחות אמצעי התחבורה. "אם עם ישראל יחיה חיים בריאים ונורמליים ואם הציוויליזציה העולמית תיתן עוד בכלל אפשרות לרקוד העממי - יקום גם הריקוד המקורי שלנו".

דברים אלו מבטאים את חזונה למפעל לטיפוח ריקודי עדות, ונחשבו חלוציים בתחום ריקוד העם הישראלי בכלל.

בשנות ה40 הקימה את ביה״ס המתקדם שלווה, בו לימדה חנ״ג ומחול ושילבה נושאים אלו בבתי״ס שונים של ההסתדרות. במקביל לימדה בסמינר הקיבוצים, כחלק משיעורי חנ״ג, ריקודי עם ארצישראליים ובינ״ל.

היא הוציאה לאור חוברת ובה רישומים של 22 ריקודים כעזר לתלמידי הסמינר בהדרכתם את הריקודים, ביניהם ריקודים שהיא חיברה: "ישם מדבר" ועיבודה ל"הורה אגדתי" וריקודים של שרה לוי-תנאי, ש2 מהם הוגדרו כריקודים ב"נוסח תימני". הייתה זו מהתייחסויות הראשונות לריקוד תימני בארץ.

בנוסף עיבדה ריקודים שונים ללהקות מחול בעולם.

ב1943 קבלה פניות לערוך מופע ריקוד לצד כנס המקהלות המשותף של קיבוצי תל יוסף ועין חרוד, ולארגן בקיבוץ דליה את החלק הריקודי למסכת "מגילת רות". היא סירבה בשל קוצר זמן להכנה, וכי חסרו פעילים בתחום בארץ לסייע בהפקת אירוע גדול וראשון מסוגו.

בעקבות הפרשה זימנה לביתה את כל העוסקים בריקוד בארץ באותה תקופה כדי לשוחח ולראות האם ניתן לקיים מופע ריקוד גדול ולצורך החלפת מידע בין היוצרים. בפברואר 1944 הזמינה מאמני מחול למפגש בו דנו במצב הריקוד בארץ ובהפקת מופע ריקוד ברוח ההצעות שקיבלה. להפתעתה המפגש היה להצלחה.

ההכנות לכנס המחולות החלו, אך לנוכח הידיעות שהגיעו על מצב היהודים באירופה נתבקשה לדחותו. היא התנגדה, והוחלט לקיים את הכנס במועדו: ״תשובתנו הייתה: דווקא עכשיו".

כנס המחולות ה1 בדליה שביימה והפיקה התקיים ביולי 1944 באמפיתיאטרון סמוך לקיבוץ, עם כ200 משתתפים וכ35 אלף צופים. הוא כלל רונדו בחצר המשק, הדרכת המשתתפים בריקודים חדשים ומופע גדול. במהלכו הוצגו ריקודי עם א״י, ריקודי עמים שהיו נפוצים בארץ, ריקודים מתוך מסכות חג בהתיישבות העובדת, והופעת להקת מחול אתנית-תימנית.

היה זה ביטוי לשת״פ ליצירת רפרטואר ריקודי עם ישראליים.

בעקבותיו התקיימו חוגי מחול בערים ובהתיישבות העובדת, גבר הביקוש למחול א״י ולזמר עברי ומאות ריקודים חדשים נוצרו. ״בכנס זה היינו עדים להולדת הריקוד הישראלי החדש".

ב1945 הקימה את הועדה לריקודי עם, שפועלת עד היום, ועמדה בראשה במשך שנתיים.

בנוסף הייתה שותפה לערבי הרקדה במוצ״ש בת״א.

בסוף 1946 הקימה את הלהקה העירונית ה1 לריקודי עם, להקת ריקודי העם של "הפועל" ת״א.

במקביל הוציאה לאור סדרה של 6 "דפשירים": דף שירים, 3 בעברית ו6 באנגלית, ובו מילים, תווים, רישום גרפי של צעדי הריקוד והסבר על תולדותיו. מרבית הריקודים הללו לא היו מוכרים בארץ, ובאמצעותם הושרשו במחול.

בעקבות הצלחת הכנס ב1944 הוחלט לקיימו מדי שנתיים, אך בשל השבת השחורה נדחה לקיץ 1947, אז התקיים בהשתתפות כ500 רקדנים וכ25 אלף צופים. בשל עוצר לא יכלו הצופים לחזור לביתם בסיום היום, והמארגנים החליטו להמשיכו עד הלילה. הופיעו בו 2 קבוצות רקדנים דרוזים וקבוצת רקדנים מבאקה אל גרביה.

ב1947 הקימה עם רבקה שטורמן ורחל נדב להקת רקדנים לקראת פסטיבל עולמי ראשון של פד׳ הנוער הדמוקרטי בפראג, שזכתה לסיקור נרחב ונפגשה עם ניצולי שואה: ״בשביל היהודים שנשארו בחיים, שהיו מבודדים לאחר ייאוש [...] ראו, שמעו ולא האמינו למראה עיניהם ולמשמע אוזניהם: לפניהם נוער יהודי מא״י.. לא ידענו אם היו מסוגלים ליהנות, אבל בוודאי היו מזועזעים מהפגישה. קרן אור, קרן תקווה חדרה לחשכת חייהם ההרוסים [...] לנו הניצחון ולא לכוחות השטן.״

בסתיו 1948 הוזמנה מטעם צה"ל לרכז ריקודים בקרב החיילים.

לקראת כנס המחולות הארצי ה3 החליטה להתמקד בחקר ושימור תרבות המוזיקה והריקודים של העדות בישראל, בעקבות העלייה מארצות האסלאם. היא חשה כי ישנה סכנה לפולקלור עדות המזרח לנוכח כור ההיתוך וקיבוץ הגלויות. היא ארגנה קבוצת מתנדבים שעסקה בתיעוד ריקודי העדות בהן הכורדית, הבוכרית ועוד.

בשנות ה50 המשיכה בטיפוח מפעל ריקודי העם הישראליים בתחומים השונים, הפצתם והכשרת מדריכים. התקיימו כנסי ריקוד מחוזיים במטרה לזמן מפגשים מצומצמים מהפסטיבלים בדליה והופקו מצעדי מחולות. במקביל המשיכה להדק את קשריה עם בני העדות השונות במטרה לשלבם במפעל ריקודי העם הישראליים המתפתח.

ב1963 יצאה למסע בן 4.5 חודשים למזרח הרחוק. בתחילה הוזמנה ע״י הפדרציה הלאומית לריקודי עם של יפן, שם שהתה כחודש, ולימדה כ3000 יפנים ריקודי עם ישראליים. היא ביקרה בהונג קונג, פיליפינים, מלזיה, תאילנד והודו. בסוף מסעה הגיעה לאיראן, והעבירה הדרכה לנוער יהודי ולנערות מוסלמיות.

ב1971 הוקם "המפעל לטיפוח ריקודי העדות" בראשו עמדה. בחוזר ה1 של המפעל התוותה את חזונו: "מפעל תרבותי חדש למען נכס תרבותי עתיק". מפעולותיו: הוצאת ספרונים, חוברות וסרטים על ריקודי העדות, סמינרים לקשישים, אירועים עדתיים גדולים, ימי עיון לעובדי השטח ולמדריכי ריקודי העדות ועוד.

ב1977 זכתה בעיטור "לאיש ופועלו" של "הפועל" על פעילותה במסגרות השונות של האגודה. בנוסף עיטור זה הוענק לה על פעילותה במפעל ריקודי העם הישראליים, בארגון כנסי המחולות בקיבוץ דליה, עידוד חקר המחול העדתי וניסיונה להקים ארכיון למחול בשנת 1976, שבסופו של דבר יצא לפועל רק אחרי מותה.

ב1981 זכתה בפרס ישראל לתרבות המחול. בנימוקיהם כתבו השופטים כי הניחה את היסוד לתנועת מחול העם ביישוב, במדינה ובתפוצות, העמידה דורות של מדריכים וטיפוח מורשת ריקודי העדות, אגב תיעודם, מחקרם ויישומם, וכי היא מראשוני המטפחים את תרבות המחול העממי ביישוב היהודי בא״י ובמדינת ישראל.

נפטרה בתל אביב ב-20 במרץ 1987 ונטמנה בבית העלמין בחולון.

על שמה רחובות בתל אביב ובמזכרת בתיה.

עיריית תל אביב קביעה לוח הנצחה לכבודה בחזית הבית בו עמד בית משפחתה ברחוב של"ג 5.

בתה איילה גורן ממשיכה דרכה במפעל לטיפוח עדות בישראל ומרצה בתחום זה באקדמיה למחול ומוזיקה בירושלים.

הגיבורה בטוויטר | הגיבורה בויקיפדיה