דינה פייטלסון

אשת חינוך וחוקרת בתחום החינוך של הגיל הרך. כלת פרס ישראל לחינוך לשנת ה'תשי"ג (1953 - השנה הראשונה בה הוענק הפרס), אותו קיבלה בגיל 27. בכך הייתה לאישה הראשונה שזכתה בפרס זה ולאדם הצעיר ביותר עד כה שזכה בפרס ישראל. אם לשניים.

ילידת וינה 1926, עלתה לארץ ישראל לתל אביב בשנת 1934. בוגרת הגימנסיה הרצליה, למדה בסמינר למורים בבית הכרם בירושלים, אז החלה ללמד בביה״ס דוד ילין.

שירתה בגדוד מוריה בי-ם במלחמת העצמאות (1948–1949), בענייני סעד ורשימות הנופלים. נפצעה קשה בערב פסח וטופלה בביה״ח של ד"ר טיכו בעיר.

במקביל לכך למדה חינוך באוניברסיטה העברית, וקיבלה תואר שני ב1951. המשיכה ללימודי דוקטורט וקיבלה את התואר ב1956 על התזה "דפוסים חינוכיים בעדה הכורדית".

בשנת 1953, קיבלה את פרס ישראל לחקר החינוך על עבודת המחקר "גורמי הכישלון אצל ילדי כיתה א'" שנערכה במסגרת מכון סאלד.

שימשה מפקחת במשרד החינוך ומרצה באוני׳ העברית. ב1973 הצטרפה לסגל אוני׳ חיפה, שם הגיעה לדרגת פרופסור מן המניין.

תחום מחקרה העיקרי היה רכישת הקריאה והאוריינות. היא תמכה בשיטה הפונטית ללימוד קריאה והתנגדה לשיטת המילה השלמה. בנוסף הדגישה את ההקשר התרבותי של קריאה ואוריינות בכלל.

בתקופת העלייה בשנות המדינה הראשונות התברר כי % גבוה של ילדי עולים, בעיקר מעדות המזרח, לא לומד לקרוא. רבים מהם, פי 2-7 מילדי אשכנזים, נשארו כיתה / נשרו מביה״ס. רוב החוקרים קשרו כישלון זה ברקע העדתי ובמצב הכלכלי של הילדים. היא מונתה לביצוע מחקר שירד לשורש הבעיה ויציע פתרונות.

יוזם ומממן המחקר היה מכון סאלד. המחקר כלל 3 שלבים: בירור הידע הקיים של הילדים כשנכנסו לביה״ס ("רכושם הרוחני”), ביקורת על שיטות ההוראה בביה״ס, והערכת הישגי הילדים בסוף השנה. המחקר נעשה ב12 כיתות ילדי עולים בבתי״ס שונים, וכיתת ביקורת של ילדים אשכנזים ברובם בבי״ס בית הכרם.

הממצא העיקרי: ילדי העולים מגיעים לביה״ס עם רקע לשוני דל יחסית לילדים מרקע מבוסס. הם אינם יודעים עובדות בסיסיות ואינם יכולים לתת ביטוי מילולי למה שהם כן יודעים. הפרשנות לממצא זה הייתה שהסביבה שבה גדלו לא סיפקה להם אינטראקציות לשוניות מספיקות כדי שיפתחו את היכולת הלשונית שלהם.

לממצא זה השלכה ישירה על הסכנה לכישלון בלימוד הקריאה. אם הילד לא מבין מה שהוא קורא, איך ילמד לקרוא?

לגבי שיטות הלימוד,המחקר הראה ששיטה של לימוד חופשי יכולה לעבוד עבור ילדים מרקע מבוסס עם יכולות לשוניות טובות, אבל אינה יעילה עבור ילדים הנעדרים רקע כזה.

במבט רטרוספקטיבי, ניתן לומר שהמחקר זיהה 3 גורמים העלולים להוביל לכישלון בכיתה א’:

1. חוסר לימוד מסודר של העיקרון האלפביתי, כלומר המיפוי בין צלילים לבין אותיות המייצגות אותם. חוסר זה חייב את הילדים להבין בעצמם את ההיבט המכני של פענוח האותיות לכדי צלילים ומילים.

2. חוסר התאמה לשונית של הטקסטים הנקראים לרמה התחבירית והסמנטית של שפת הילדים ולשפה המוכרת להם מהבית. טקסט המורכב ממילים לא מוכרות כמובן קשה יותר לקריאה.

3. חוסר התאמה תרבותית של הטקסט למציאות המוכרת לילדים ולניסיון החיים שלהם. ייתכן מצב שבו מה שמסופר לא מוכר, ולכן קשה להבין את הטקסט.

המסקנה הייתה שיש לפתח שיטות לימוד וחומרי לימוד שיתאימו לילדים ולרקע ממנו הם באים, ולא לצפות שהילדים יתאימו את עצמם למערכת החינוך.

נבחנה תאוריה כי ערבוב אוכל׳ יביא לפתרון כי התלמידים החזקים ימשכו את החלשים. התוצאות הפריכו תאוריה זו: התחרות ייאשה את התלמידים המתקשים ולא קידמה אותם.

המחקר על גורמי הכישלון לעיל, שהגיע למסקנה ששורש הבעיה בהבדלים תרבותיים, הוביל לצורך להכיר לעומק את תרבות העולים. פייטלסון פנתה לחקר דפוסי החינוך בעדה הכורדית, והייתה בכך לחוקרת הראשונה של העדה עם עלייתה ארצה. מעבר לענייני חינוך, המחקר תיאר גם את אורח החיים, ההרגלים, והאמונות.

המסקנות מהמחקרים הקודמים הראו ששיטות הלימוד שהיו בשימוש יכלו להתאים לילדים שגדלו בסביבה אוריינית, אבל לא לילדים שלא גדלו בסביבה כזו. לכן צריך היה לשנות את שיטת הלימוד כדי שלא תתבסס על הנחות שאינן מתקיימות עבור חלק ניכר מהילדים. במקביל היה צורך ליצור סביבה אוריינית.

בסוף שנות ה50 הייתה שותפה לפיתוח חומרי לימוד לקריאה בשיטה הפונטית בשם "גם אני קורא", שנועדו להחליף את שיטת המילה השלמה.

ייחודם היה במתודולוגיה של שלביות הלימוד, בצורה שאפשרה יצירת תוכן מעניין כבר מהשלבים הראשונים, במקום להתבסס על לימוד טכני של אותיות וצלילים.

במהלך שנות ה70 וה80 הייתה מעורבת בהקמת החטיבות הצעירות לתלמידי גן חובה וכיתות א' ו-ב'. היא ניהלה את המחקר שבעקבותיו הרעיון אומץ על ידי משרד החינוך, לפיו כדאי לשלב בין כיתות גן חובה לבין כיתות א’ ו-ב’, כחטיבה נפרדת משאר בית הספר כדי להקל על הכניסה לביה״ס עם הדרגתיות.

בהמשך יזמה והנהיגה את פרויקט הספריות הכיתתיות – ארונית עם ספרים בכל כיתה, שהילדים יכולים לשאול ולקרוא בבית. בחלק מהמקומות משרד החינוך מימן את רכישת הספרים, במטרה לעודד את הקריאה העצמית ולהניע את התלמידים ליצור סביבה אוריינית לעצמם אפילו אם היא אינה קיימת בבית.

בנוסף לעבודתה המדעית של פייטלסון על חשיבות ההקראה לילדים לשם פיתוח הבנת הנקרא, היא עמדה על התפקיד המכריע של המשחק החופשי בפיתוח היצירתיות, יכולת ההפשטה, התמודדות עם כישלונות, וצבירת הצלחות.

היא ביקשה גם לצמצם את זמן הפעילות הפסיבית של הילדים בצפייה בטלוויזיה.

היא הטיפה לצמצום מעורבות מדכאת יצירתיות במשחקי הילדים והעדיפה משחקים פרימיטיביים המאפשרים לילדים לפתח את היצירתיות על פני משחקים משוכללים הקובעים לילדים את דרכי השימוש בהם. למשל: עדיפה ערימה של לבני לגו רגילות על פני קיטים מהם ניתן לבנות רק דבר אחד ע״י מעקב אחרי הוראות.

הכרה ופרסים:

פרס ישראל בתחום החינוך בשנה הראשונה שבה חולק הפרס. היא הייתה האישה היחידה שקיבלה את הפרס באותה שנה, והיא גם הזוכה הצעירה ביותר בכל שנות הפרס (היא הייתה בת 27).

ב1991 נבחרה להיכל התהילה של הקריאה, שנועד לקדם את הוראת הקריאה תוך ניצול הידע והניסיון המצטבר של החברים בו.

ב1997 נוסד לזכרה פרס מחקר מטעם ארגון הקריאה הבינלאומי, הניתן למחקר אמפירי פורץ דרך שפורסם בג’ורנל מדעי בשנה האחרונה, ועוסק בהיבטים של: רכישת הקריאה, מודעות פונמית, העיקרון האלפביתי, דו-לשוניות, השפעת הבית על התפתחות אוריינית, מחקרים חוצי-תרבויות של לימוד קריאה.

#גיבורה_אחת_ביום #גיבורה_בחזית_החינוך

הגיבורה בטוויטר | הגיבורה בויקיפדיה