זהרה לביטוב

לוחמת פלמ"ח והטייסת הראשונה בחיה״א הישראלי. התפרסמה לאחר מותה עם פרסום יומניה האישיים, המכילים את רשמי ילדותה ונעוריה ואת חליפת המכתבים עם ארוסה שמואל קופמן, שנהרג לפניה, ובעקבות הספר "לאהוב עד מוות" (דבורה עומר) המספר את סיפור חייה.

נולדה לזיתה לבית גולדשטיין ויהודה לביטוב בת״א. בגיל שנה עברה לקיבוץ קריית ענבים עם הוריה, ממייסדי הקיבוץ. כבר כתינוקת התבלטה בקיבוץ באופייה העצמאי. כשהייתה בת 4 מילאה תפקיד ראשי במחזה "נרות חנוכה", שכתבה חברת הקיבוץ, המשוררת אנדה עמיר-פינקרפלד.

המחזה הוקדש "לזהרה הקטנה מקרית-ענבים", ופורסם במוסף לילדים של העיתון "דבר". בגיל 9 חזרה המשפחה לת״א, ובגיל 12 עברו לרחובות, אך את לימודיה התיכוניים סיימה בבית הספר "תיכון חדש" בתל אביב.

עם סיום לימודיה הצטרפה לפלמ"ח.

בתחילה נשלחה לפלוגת הפלמ"ח בקיבוץ תל יוסף, שם חלקה אוהל עם לאה שלוסברג (לימים רבין), ומאוחר יותר עברה לפלוגה אחרת בקיבוץ עין חרוד. במהלך שירותה השתתפה במבצע "ליל הגשרים", בפעולת פיצוץ גשר א-זיו, כאשר אבטחה את הכוח מגבעה סמוכה יחד עם חיים (חיימק'ה) מגן (מיינצר), באמצעות מקלע.

הפעולה הסתבכה, 14 לוחמים נהרגו ולביטוב נפצעה בעיניה. לאחר האירוע שבה לעין חרוד, שם גם החלימה מפצעיה.

מעט מאוחר יותר התרחשה "השבת השחורה", בעקבותיה החליט ידידה שמואל קופמן לחזור לשירות נוסף בפלוגת הפלמ"ח בעין חרוד, ע״א שסיים את שירותו בפלמ"ח והתכונן לקראת לימודיו באנגליה.

עם שובו נפגשו השניים בשנית, וידידותם, שהחלה במהלך תקופת שירותו הראשונה, נהפכה לאהבה גדולה. השניים נשלחו לקורס מ״כים, ובסיומו הוצבו כמפקדי כיתות בפלוגת הפלמ"ח בעין חרוד. לאחר מספר חודשים התארסו השניים והחליטו להשתחרר מן הפלמ"ח, להתחתן ולנסוע יחדיו ללימודים בארה״ב.

ביום שחרורם מהפלמ"ח, ב2.5.1947, נקרא שמוליק להחליף מפקד כיתה אחר באימון השלכת רימוני נפץ חיים. במהלך האימון התפוצץ רימון בידי הלוחם מרדכי כהן. שמוליק, מרדכי כהן ומרדכי אוורבוך (ג'וני) נהרגו.

לאחר מותו ובתום תקופת האבל, נסעה זהרה לפילדלפיה שבארה״ב, לבית אחותו של שמוליק, ברוריה.

בפילדלפיה החלה בלימודי רפואה, ולאחר זמן-מה עברה לאוניברסיטת קולומביה שבניו יורק, והמשיכה את לימודיה שם. עם פרוץ מלחמת העצמאות עזבה את לימודיה, והצטרפה לקורס טיס של חיל האוויר, שארגנו טדי קולק והטייסת אלינור רודניק, בבית הספר הפרטי לטיס שלה בבייקרספילד שבקליפורניה.

ביוני 1948 סיימה את קורס הטיס, ושבה לארץ כטייסת בחיה״א הישראלי, שם מונתה לתפקיד סגנית מפקד טייסת בשדה״ת בת״א וכטייסת תובלה. כטייסת היה תפקידה להחזיק קשר עם הנגב, ירושלים הנצורה וכל הנקודות המבודדות, שלא הייתה גישה אליהן אלא בדרך האוויר.

בקורס הטיס נקשרו קשרי אהבה בין זהרה וחברה לקורס אמנון (זיסט) ברמן. ברמן נהרג ב7.7.1948, כאשר מטוסו הופל מעל לוד, וזהרה חוותה אובדן בפעם השנייה.

ב3.8.1948, במהלך המראה שגרתית ממנחת עמק המצלבה בירושלים, כתוצאה מתקלה טכנית, התנגש המטוס בקיר החומה של מנזר המצלבה. הראשונה שהגיעה אל המטוס המרוסק הייתה רות דיין. דיין פינתה את זהרה הפצועה לביה״ח שערי צדק, אך בדרך נפטרה זהרה. הטייס שהטיס את המטוס, עמנואל רוטשטיין, נהרג אף הוא.

זהרה נקברה בבית הקברות שייח' באדר א'. לאחר מותה הועלתה בדרגה לפקד טיס (מקביל לסגן). ב30.8.1950 הועברו עצמותיה לבית הקברות הצבאי בהר הרצל שבירושלים, מאחר שנהרגה במילוי תפקידה, וזאת בניגוד לתוכניתה המקורית להיקבר לצד שמוליק, בבית הקברות בהר הזיתים, שהיה בידי הירדנים באותה עת.

עמוס, אחיה היחיד של זהרה, קרא לבתו זהרה, על שם אחותו. הילדה חלתה בסרטן, ובסוכות תשכ"ח, חודשים אחדים לאחר שחרור הר הזיתים, נפטרה בהיותה בת 6 שנים. לבקשת יהודה אבן שמואל, אביו של שמואל קופמן, נטמנה זהרה הקטנה לצד שמוליק, ובכך, לפחות באופן סמלי, קוימה שבועת האמונים.

קודם למותה הספיקה זהרה להשתתף בעריכת ספר זיכרון לשמוליק קופמן הכולל את כתביו, אולם נהרגה קודם ליציאתו לאור. לאחר מותה יצא לאור ספר זיכרון לזכרה, בעריכת אביה יהודה לביטוב ואביו של שמוליק, יהודה קופמן, ספר שזכה למהדורות רבות.

את סיפור אהבתם ומותם הטרגי של זהרה ושמוליק מתארת הסופרת דבורה עומר בספרה "לאהוב עד מוות", שיצא לאור ב1980 בהוצאת הספרים יוסף שרברק.

המחזה "שמוליק של זהרה", שנכתב בעקבות פרסום היומנים, הועלה ב1981 על בימת התיאטרון לילדים ולנוער, בבימויה של חגית רכבי ובכיכובם של חיה פיק ועמי טראוב.

ב2003 יצא ספר של עופר רגב "כזוהר הרקיע", המבוסס על יומניה ומכתביה של זהרה בצירוף מבוא היסטורי הסוקר את סיפור חייה ונסיבות מותה ומות חבריה. בעקבותיו, מתקיימים סיורים מודרכים רבים העוסקים בדמותה. החשיפה הגדולה שלה זכתה הביאה אמהות רבות לקרוא לבנותיהן הרכות על שמה.

אמה של זהרה אף נהגה לשלוח מתנה בובה לכל ילדה שנקראה על שם בתה.

שמוליק וזהרה מוזכרים גם בפתיח לספר הכוזרי של ר' יהודה הלוי, במהדורה המתורגמת בידי אביו של שמוליק, יהודה, שאף שינה את שם משפחתו לזכר בנו ל"אבן שמואל".

הנצחה: ב1957 החליטה עיריית ירושלים לקרוא רחוב על שמה, "נתיב זהרה", ובו ציור קיר עם דמותה ברקע המטוס. בדצמבר 2022 נמחקה דמותה בזדון מציור הקיר. הרחוב הסמוך נקרא "רחוב הטייסים", לזכר כל הטייסים שטסו לירושלים הנצורה. ב1958 נקרא על שמה וע״ש שמוליק קופמן חדר לימודים באוני׳ העברית.

הגיבורה בטוויטר | הגיבורה בויקיפדיה