יוכבד בת-רחל

חלוצה, פעילה במוסדות הקיבוץ המאוחד ותנועת אחדות העבודה, מבכירות מועצת הפועלות, פעילה בקופת חולים כללית ובמוסדות עליית הנוער. חברה באספת הנבחרים, בוועד הלאומי וצירה בקונגרסים הציוניים. אשת חינוך ופעילה לשוויון נשים בקיבוץ.

ילידת אוקראינה, בת בכורה לרחל ואליהו מלכימן. למדה עם מורים פרטיים עד גיל 12 ואח״כ בגימנסיה לנערות בבאר, שם גרה בפנסיון בבעלות רבקה מואיסייבנה ויינברג, מהפכנית, חברה במפלגת ס"ר שהתייחסה אליה כבת והותירה עליה רושם עז. המהפכה ב1917 ופרעות ביהודים הביאו למעברה בין מוסדות שונים.

ב1918 הצטרפה לתנועת החלוץ ויצאה להכשרה שנפסקה ב1919 בשל רצח יהודים בפרעות פטליורה.

ב1920 הצטרפה לקב׳ בדרכה לגבול רוסיה-פולין. בסוף 1920 הגיעה ללבוב, ואחרי 10 שבועות נסעה לוורשה ומשם לא״י. בארץ בחרה לגור בת״א ולפרנסתה עבדה בבניין בית החרושת "סיליקט", שם שובצה לעבודת ניקיון.

בפועל עבדה בהבאת לבנים ולמדה עברית. שם יצרה קשר עם פעילים בההסתדרות, אנשי גדוד העבודה, והתעצבה השקפת עולמה.

אח״כ יצאה לעבודה בפרדס בפ״ת. בהמשך החליטה להצטרף לקיבוץ וללמוד בסמינר לוינסקי, בו נחשפה לספרות עברית ויוצריה והשתלמה אצל טובה חסקינה, מחלוצות החינוך בארץ.

לאחר סיום לימודיה ביקשה להתקבל כחברת משק בקיבוץ עין חרוד. במקביל נתקלה ביצחק טבנקין, ושיתפה את שאיפותיה. הוא הציע שתצטרף לפלוגת הקיבוץ בפ״ת, שכן זקוקים שם למחנכות לילדים. ב1923 הגיעה לפלוגת הקיבוץ שישבה במחנה אוהלים בגבעת השלושה בסביבת בית הפועלים בפ״ת והקימה את בית הילדים.

שם הכירה את אברהם תרשיש, חבר עין חרוד. ב1925 הם נישאו וב1940 נולדה בתם היחידה, רחל. יחד הגיעו לעין חרוד והיא שובצה לעבודה במזכירות המשק. לאחר כשבועיים הדרדרה בריאותה כתוצאה מתנאי החיים בקיבוץ, והומלץ לה לשהות בת״א לזמן מה.

באביב 1925 נסעה עם בן זוגה לשליחות תנועת החלוץ בפולין.

בוילנה עבדה בארגון החלוץ הצעיר וביקרה בסניפי התנועה למטרת הסברה וקישור עם התנועה בארץ. באוקטובר הגיעה המשלחת לוורשה במטרה לבסס את ההכשרה מבחינה כלכלית ולארגן קיבוצי עלייה בקרב הנוער היהודי.

ב1936 יצאו לשליחות החלוץ לגרמניה, על רקע המרד הערבי והוויכוחים הפנימיים בתנועה.

היא ביקרה בסניפים, בבתי החלוץ, בקיבוצי ההכשרה, השתתפה בימי העיון ובייצוג מרכז החלוץ במוסדות היהודיים הכלליים. ב1938 גורשו מגרמניה רבים מקרב שליחי החלוץ, ביניהם תרשיש, ע״י השלטון הנאצי.

באותה שנה נמנתה עם השליחים הבודדים מהארץ שנותרו שם.

בעקבות כניסת הנאצים לוינה, החשש מפני מלחמה וסגירת בתי החלוץ המקומיים, סיכמו חברי המרכז בברלין כי אין לעכב את החזרה לארץ. באוקטובר 1938 חזרה לעין חרוד.

בדאגה לגורל הנוער בגרמניה החליטה לצאת למע׳ אירופה יחד עם פעילים נוספים להציל גרעינים חלוציים.

בהיא יצאה לצרפת, ומשם להולנד ובלגיה.

ב1939 הגיעה ללונדון, בה שהתה כ3 חודשים, והתרכזה באיתור מקום הכשרה בעבור הנוער בסיוע פילנתרופים. בין היתר פגשה עם נשות ויצו את הלורד בלפור בבקשה לקבל את חוות דודו בסקוטלנד, להכשרה לתנועה החלוצית וקליטת 180 נערים מגרמניה. הוא העמיד לרשותם את הבית למעט חדרי השינה והעבודה.

באירופה פגשה בקב׳ נוער עולה ובה תלמידי הגימנסיה העברית בברלין ונערים ללא הכשרה, שחבריה יועדו לעין חרוד. הוטל עליה להדריכם. בנוסף עסקה בקיבוץ: בגן הילדים, במזכירות ובחדרי החולים.

לאחר חזרתה גויסה ע״י אחדות העבודה לעזרת מועצת פועלי חיפה ומונתה לתפקיד מזכירת ועידת הפועלות בעיר.

המשבר הכלכלי ביישוב העצים את מצוקת הפועלות והמחסור השפיע על היחסים שבין הפועלים ומוסדותיהם. שיבוצה בתפקיד העלה את חשיבותה בהיררכיה ההסתדרותית.

בחיפה עבדו אז 500 פועלות, מהן 120 קיבלו סיוע: 50 עבדו במשק בית והיתר עבדו בתפירה, בבתי חרושת לסיגריות, לקופסאות ובבתי מלאכה קטנים.

היא החלה לארגן את עובדות משק הבית, שהיו מחוסרות הגנה מקצועית. הן שוחחו על תנאי עבודתן ועל הצורך בהתארגנות במסגרת ההסתדרות, והוזמנו לשיחת חברות.

כן פעלה לאיגוד וצירוף החייטים והתופרות להסתדרות. הייתה חלוצה בתחום ארגון עובדים ועובדות בחיפה, שחיזקה את כוח הסתדרות העובדים הכללית.

ב1944–1947, לאחר הפילוג במפא"י, עבדה במרכז קופ״ח כחברת מרכז ראשונה, גויסה למזכירות אחדות העבודה והייתה נציגת המפלגה באספת הנבחרים, חברה בוועד הלאומי וחברת הנשיאות בו.

לאחר הפילוג בעין חרוד שימשה מזכירת ועדת הביקורת המרכזית של ההסתדרות.

ייצגה את אחדות העבודה בכינוסים ובוועידות הבינ״ל של פדרציית הנשים הדמוקרטית העולמית.

השתתפה כצירה בקונגרסים הציוניים ה20 וה23, בקונגרס למען השלום בהלסינקי, בקונגרס האימהות בלוזאן, בכינוסי הפדרציה לנשים הדמוקרטיות בז'נבה ובפקינג, ובקונגרס היהודי העולמי.

לאי השוויון בין גברים לנשים נחשפה עוד כשעבדה בבניין בבית החרושת בת״א וראתה שהשכר השעתי של פועל גבוה משל פועלת, ע״א שתפוקתם שווה.

כנשים אחרות בעלייה ה3, שהמהפכה הבולשביקית וקידוש השוויון עיצבו את תפיסת עולמן, האמינה כי על השוויון לחול גם בין גברים לנשים.

האישה המתקדמת, המשכילה, שחונכה על רעיונות הסוציאליזם והשוויון מאז ראשית התנועה המהפכנית ברוסיה במאה ה19, הקרינה מהשפעתה גם על חלוצות העליה ה3.

היא ציפתה למצוא בארץ ישראל הוויה פועלית שיתופית ושוויונית, אך עם הזמן התברר כי השתלבותן בקרב הפועלים חייבה אותן לצנן להט מהפכני זה.

האפליה התבטאה גם בוועד הפועלים, אליו נבחרו חברים בלבד וחבריו לא ראו צורך מיוחד בהגנה על השוויון בשכר הפועל והפועלת, כיוון שלא הבינו שבכך נגרם עוול לחברה.

בעין חרוד ראתה כי גם בקיבוץ לא שורר שוויון, כי החברים הם שהכריעו ונשים נטו להימנע מהבעת עמדה באסיפות.

היא הגיעה למסקנה כי יש הכרח באקטיבציה של החברה כדי לשבור את השגרה המקובלת. היא פרסמה בביטאון ההסתדרות דבר רשימה בנושא הקמת בית תינוקות לאימהות עובדות, כדי שהאישה לא תהיה כבולה לבית ולילדים, תוכל לצאת לעבודה ולהשתתף בחיים הציבוריים, החברתיים והמדיניים.

לדבריה, "חוג החברות בעין חרוד הגיע למסקנה כי הפעלת החברה צריכה גם יוזמה ארגונית וקביעת כללים מסוימים לבחירת מוסדות משקיים ביישוב הקיבוצי ובארגוני הקיבוץ הכלליים". החלטה זו הצמיחה את הרעיון אותו הובילה ליליה בסביץ, לפיו בכל רשימת מתמודדים ביישוב ובקיבוץ יוקצה שליש מהמקומות לחברות.

ב1928 הוציאה עם בסביץ חוברת על החברה בקיבוץ. ע״פ בת-רחל, טבנקין עודד מאבק זה ופעל תמיד לקידום החברה בכל התחומים. "חוק השליש" התקבל והיה לאבן יסוד בתנועות הקיבוציות, ההסתדרות, והמפלגות. למרות זאת לא תמיד מומש והיו חברות שראו בכך פגיעה וטענו כי בקיבוציהן הן אינן זקוקות לכך.

לאחר זמן מה, כשלאחת המועצות של הקיבוץ הארצי לא נבחרה אף חברה, הגיעה התמיכה והדרישה גם מחברות קיבוץ זה.

היא כתבה רשימות לביטאון הפועלות דבר הפועלת ובמרץ 1940 ערכה יחד עם ליליה בסביץ את הקובץ "חברות בקיבוץ" בו השתתפו כ120 חברות.

עיקרה של העבודה היה רישום מפי חברות ביישובי הקיבוץ על חייהן, עבודתן, התלבטויותיהן ופעילותן בכל תחומי החיים הקיבוציים במשק ובחברה. מטרתו של הספר הייתה שסיפור חיי הנשים החלוצות יישאר כעדות לדורות.

עם פרוץ המרד הערבי דרשו החברות בקיבוץ עין חרוד להשתתף בשמירה ובהגנה יחד עם החברים.

חברי המפקדה טענו כי הדבר רק יכביד על השמירה. בסופו של דבר, כתבה, "ניצחה הדעה שאין לעצור בעד החברה, כי היא אחראית לחייה כשם שהגבר הוא אדון לחייו, ושאין כאן הכבדה אלא עזרה להגנה". למאבק זה היו הדים ביישוב כולו: "לאחר השתתפות חברות ונשים בבריגדה בימי מלחמת העולם ה2,..״

״..השתתפות חברות בפלמ"ח בשנות מלחמת העצמאות, וגיוס נשים לצה"ל במדינת ישראל, התחיל עידן חדש במאבקה של האישה לזכויותיה ולעצמאותה".

בשנותיה האחרונות חיה בקיבוץ נען, בו חיו בתה ונכדיה. נפטרה ב1989 ונקברה לבקשתה בקיבוץ עין חרוד.

הגיבורה בטוויטר | הגיבורה בויקיפדיה