מרים בן-פרץ

פרופסור לחינוך באוניברסיטת חיפה ונשיאת מכללת תל-חי. כלת פרס ישראל לחקר החינוך לשנת 2006 וכן כלת פרס א.מ.ת בתחום החינוך וקידום החינוך לשנת 2015.

נולדה בברסלאו שבגרמניה. ב1935 עלתה המשפחה לארץ והתיישבה בחיפה. למדה בבי״ס לבנות "מזרחי" ובביה״ס הריאלי העברי ושירתה שירות לאומי בקבוצת "אמונים". הייתה פעילה בארגון ההגנה ובמלחמת העצמאות שירתה כמדריכת נשק בי-ם הנצורה. במלחמה נהרג בעלה יוסף קופלר ('יופ'), שהיה אחד מאנשי מחלקת הל"ה.

קודם למלחמת השחרור החלה בלימודי ביולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, שנפסקו עם גיוסה. בשנת 1958 סיימה בהצטיינות את לימודי תואר ראשון.

ב1969 סיימה בהצטיינות לימודי תואר שני באוניברסיטה העברית בהוראת מדעים ובשנת 1977 קיבלה תואר דוקטור בחינוך באוניברסיטה העברית.

החל ב1969, ועד פרישתה לגמלאות ב1997, הייתה חברת הסגל בפקולטה לחינוך של אוני׳ חיפה. הייתה ראש החוג להוראה (1978–1985) וראש ביה״ס לחינוך (1988–1993) וב1990 הוענקה לה דרגת פרופסור מן המניין. ב1993 ייסדה באוני׳ חיפה את המרכז לחינוך יהודי בישראל ובתפוצות ועמדה בראשו עד לשנת 2000.

בין השנים 1993–1996 הייתה נשיאת מכללת תל-חי. תחת ניהולה הפכה המכללה ממרכז לימודי חוץ למוסד אקדמי בחסות אוניברסיטת חיפה. לקראת סיום כהונתה קיבלה המכללה אישור מהמועצה להשכלה גבוהה להעניק תארים ובכך הפכה למכללת החסות הראשונה שהפכה עצמאית.

כיהנה כפרופסור אורח באוניברסיטאות אמריקאיות, קנדיות ואירופאיות, ביניהן: מכון אונטריו למדעי החינוך (אנ'), אוניברסיטת סטנפורד, אוניברסיטת המדינה של מישיגן, אוניברסיטת קיימברידג' והמכון לחינוך של אוניברסיטת לונדון.

מחקריה עוסקים בחקר תוכניות לימודים ובתחום הכשרת מורים. חקרה את תחום פיתוח תוכניות לימודים ובמסגרתה קבעה מונח חדש - "פוטנציאל קריקולרי" - לתיאור תוכנית לימודים כתוכנית הפתוחה לשינויים ומותאמת לצורכי המורים והתלמידים. מחקריה נגעו גם בחינוך היהודי בישראל ובקרב יהדות התפוצות.

מומחיותה הביאה למינויה לוועדות מקצועיות רבות, ובין התפקידים שימשה, בין השאר כיו"ר ועדות במשרד החינוך והתרבות לעניין הרפורמה בבחינות הבגרות (1993–1994), להכנת תוכנית חומש לחינוך במגזר הערבי (1997–1998) ולרפורמה בהכשרת מורים (2000).

תפקידים נוספים בהם החזיקה, בין השאר, במסגרת מכון מופ"ת (יו"ר ועדת ההיגוי של בית הספר להתפתחות מורי מורים), המרכז הארצי לבחינות ולהערכה, האגודה האמריקנית לחקר החינוך, מועצת המנהלים של המכללה לחינוך גופני ולספורט ע"ש זינמן במכון וינגייט וכן במסגרת האוניברסיטה הפתוחה.

בן-פרץ כיהנה שנים רבות כחברת מועצת העיר בחיפה (1973–1978, 1983–1988, 1997–1998) וכחברת הנהלה בקרן תרבות חיפה, והנהלת בית "יד לבנים" בחיפה, ב2001 הוענק לה תואר יקירת העיר.

זכתה בפרס עמוס דה-שליט בהוראת המדעים (1971), פרס על מפעל חיים מהאגודה לחקר החינוך (1997).

ב1997 הוענק לה פרס מפעל חיים בתחום תכנון לימודים מארגון AERA, אות יקירת אוניברסיטת חיפה (2002) ופרס ישראל לחקר החינוך (2006). מ2010 היא חברה באקדמיה האמריקאית לחינוך NAEd. ב2012 זכתה בפרס על הכשרת מורים מ-AERA, וגם לתואר עמית של כבוד מהאוניברסיטה הפתוחה בישראל.

ב2015 הוענק לה פרס א.מ.ת. על תרומתה לתחום החינוך וקידום החינוך.

הייתה נשואה לעו״ד משה בן-פרץ, שהיה התובע הצבאי של מחוז חיפה וחיל הים בזמן מלחמת השחרור ושותף בכיר במשרד עו"ד יעקב סלומון, ליפשיץ ושות'. היא התאלמנה ממנו ב2011.

נפטרה ב2020. הותירה אחריה 4 ילדים ואת אחיה הפרופסור מיכאל רבין והפרופסור חיים רבין.

הגיבורה בטוויטר | הגיבורה בויקיפדיה