נחמה ליבוביץ

פרשנית ופרופסור למקרא, מורה ומחנכת, כלת פרס ישראל בתחום החינוך על פועלה בחקר התנ"ך והפצתו ברבים (1956). עסקה בהוראת תורה נביאים וכתובים, וחידשה דרך לימוד חדשה בתנ"ך. אחיה, ישעיהו ליבוביץ, היה לימים למדען, הוגה דעות ופילוסוף נודע.

נולדה בריגה למשפחה אמידה, דתית וציונית. בילדותה למדה עם אחיה אצל מורים פרטיים ולא בבי״ס יסודי. אביה היה אחד ממלמדיה הבולטים בילדותה ודיבר עם ילדיו בעברית.

ב1919, בשל המהפכה הבולשביקית, עברה המשפחה לברלין, שם סיימה תיכון ממשלתי. למדה באוניברסיטאות היידלברג, מרבורג, וברלין.

כסטודנטית החלה ללמד עברית ותנ״ך בבי״ס יהודי עממי ובבי״ס יהודי תיכון של קהל "עדת ישראל" מיסודו של רבי הילדסהיימר. היא לימדה בעברית, בלא תיווכה של שפה מקומית, בצורה חלוצית שטרם הייתה נהוגה אז בגרמניה. באותה תקופה החלה להרצות בדידקטיקה ופרסמה מאמרים על הוראת העברית כשפה חיה.

למדה שנתיים בבית המדרש הגבוה ללימודי יהדות שבברלין, שם למדה מפי לאו בק, פרופ׳ גוטמן ופרופ׳ אלבוגן. ב1930 סיימה דוקטורט באוני׳ מרבורג: "שיטת התרגום של תרגומי המקרא לשפת היידיש בני המאה ה15 ובמאה ה16", בהסתמך על כתבי יד בספריות ברלין ופארמה. בד בבד סיימה לימודי הוראה לתיכון.

בלימודיה נחשפה לשיטת ״מילה מנחה״ של מרטין בובר בחקר הסיפור התנ"כי והושפעה ממנה כי התאימה לרוח ביתה - ניתוח המקרא מבלי להיעזר בביקורת המקרא.

ב1930 עלתה לארץ עם בעלה. הם השתקעו בירושלים והיא החלה ללמד בסמינר המזרחי למורות.

בשנים הראשונות לימדה ספרות, מקרא והיסטוריה של עם ישראל.

לאחר מכן התרכזה בהוראת מתודיקה, לימוד תנ"ך ובהכשרת מורים. בסמינר המזרחי למורות לימדה עד 1955, וב1956 נתמנתה מרצה לתנ"ך ולדידקטיקה של ספרות וחיבור באוני׳ בר-אילן. ב1957 נתמנתה למרצה באוני׳ ת״א וב1968 לפרופסור חבר. מאותה תקופה לימדה במוסדות רבים אחרים. ב1972 יצאה לגמלאות.

ב1942 החלה במנהגה המפורסם להפיץ דפי סטנסיל של שאלות על פרשת השבוע). בשאלה "מה היה קשה לרש"י?" ניסתה לרדת למניעיו של הפרשן. את התשובות שלחו אליה והיא החזירה אותן עם הערות ותיקונים. ה"דפים" הללו הפכו ל"סמל מסחרי" שלה, ואנשים רבים בציבור הרחב התוודעו לנושאי פרשת השבוע הודות להם.

משנת תשי"ד ואילך פרסמה ליבוביץ את ה'עיונים' שכללו, מלבד השאלות, ציטוטים מפרשנים והתייחסות אליהם. ה"דפים" וה"עיונים" תורגמו לשפות רבות והגיעו לקהילות יהודיות רבות בכל העולם, עד שבמשך הזמן קובצו ה"עיונים" בצורת חמישה ספרים המקבילים לחמשת חומשי תורה על פי נושאי פרשת השבוע.

שימשה במשך שנים רבות כפרשנית תנ"ך בשידורי הרדיו של "קול ישראל".

על אף שעסקה במחקר ברמה אקדמית, נהגה להופיע רבות בציבור הרחב כמרצה עממית, וגם כפרופסור הייתה ידועה בפשטות הליכותיה ומכונה "נחמה" בפי תלמידיה, והעדיפה את התואר מורה על פני פרופסור ("מורה", כך נכתב על מצבתה).

התפרסמה ב'מסעותיה' בארץ, כדי ללמד במקומות רבים ככל האפשר, מרוחקים ומבודדים ככל שיהיו.

הידע הרחב שלה ביהדות התבסס על מגוון גדול של פרשנים מכל הדורות, החל מרש"י וכלה בפרשנים מודרניים כמו בנו יעקב. היא נצמדה לגישתם של הפרשנים המסורתיים, והתעלמה מאסכולת ביקורת המקרא.

מחקריה הצטיינו בעמקות רבה תוך כדי התייחסות למרכיב הספרותי של הכתוב, אך מבלי לפגוע ברוח היהדות. היא ראתה לעצמה יעוד להפיץ את ידע התנ"ך ואהבת התנ"ך לא רק בין תלמידיה אלא גם בציבור הרחב.

הוקרה: תשט"ו פרס כץ לחינוך מבוגרים; תשט"ז פרס ישראל לחינוך;

תשמ"א פרס ע"ש יהודית ליברמן על הפצת ידיעת התורה; תשמ"ג פרס ביאליק לספרות ולחכמת ישראל, עיריית ת״א; תשמ"ו הפרס לחינוך יהודי ע״ש שמואל רוטברג מטעם האוני׳ העברית, על הצלחה ללא תקדים בהפצת לימוד התורה, בשיפורו ובחיבובו על המוני ישראל;

תשמ"ח פרס השר לענייני דתות; 1983 תואר ד״ר לשם כבוד מאוני׳ בר-אילן; בתחילת שנות האלפיים נכתבה ביוגרפיה שלה על ידי חיותה דויטש; 2021 דמות השנה של החינוך הממ״ד - פעם ראשונה שאישה מקבלת תואר זה בזכות עצמה ולא כ'אשת הרב'.

#גיבורה_אחת_ביום #גיבורה_בחזית_החינוך

הגיבורה בטוויטר | הגיבורה בויקיפדיה