רות גַּבִיזוֹן

פרופסור, ומופקדת הקתדרה ע״ש חיים כהן לזכויות האדם בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, מראשוני האגודה לזכויות האזרח בישראל ונשיאתה, מייסדת ונשיאת מרכז מציל"ה. כלת פרס ישראל 2011 בתחום המשפטים. חברת האקדמיה הישראלית למדעים מ2015.

ילידת ירושלים 1945 לרג'ינה, נכדת הרב יוסף מרדכי הלוי, אב בית הדין של העדה הספרדית בירושלים, ולמשה, בן למשפחה שעלתה ממרוקו במאה ה19. אחיינית הרב אליהו פרדס, רבה של ירושלים, ויעקב גביזון, שופט בביה״מ המחוזי בת״א. גדלה בחיפה, למדה בריאלי, הייתה חניכה בתנועת הצופים בשבט משוטטי בכרמל.

שירתה בגרעין נח"ל בקיבוץ חצרים.

בצעירותה למדה את שפת האספרנטו ותמכה בהפצתה בישראל.

לאחר שחרורה מצה"ל למדה בעברית משפטים, כלכלה ופילוסופיה. בשנת לימודיה ה4, הייתה בין חברי המערכת בגיליון ה1 של כתב העת "משפטים" ופרסמה בו הערת פסיקה בעניין "עבירה שיש עמה קלון כפסול לכהונה ציבורית".

התמחתה בלשכת שופט ביה״מ העליון בנימין הלוי. ב1971 קיבלה תואר מוסמך במשפטים בהצטיינות יתרה, וב1975 קיבלה תואר דוקטור בפילוסופיה של המשפט מאוניברסיטת אוקספורד. הדוקטורט שלה עסק בזכות לפרטיות, תוך פיתוח תפיסת ה"פרטיות כגישה". מאמרה בנושא פורסם בכתב העת Yale Law Journal.

הייתה חברה בועדת כהן, שהמלצותיה שימשו בסיס לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981.

עם סיום לימודיה ועד פרישתה ב2010 הייתה חברת סגל הפקולטה למשפטים באונ׳ העברית, ולימים מחזיקת הקתדרה ע"ש חיים כהן לזכויות אדם. כן שהתה כפרופסור אורח בבתי הספר למשפטים של אוני׳ ייל ואוני׳ דרום קליפורניה.

הייתה חברה במכון ירושלים לחקר ישראל, עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה, ויו״ר הוועדה האקדמית של מרכז מינרבה לזכויות האדם בירושלים. ב2015 נבחרה כחברה באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.

התגוררה בשכונת רמת דניה בירושלים. נפטרה ב15.8.2020. הותירה אחריה בן, דורון גביזון, ו2 אחיות.

ב1974 הצטרפה לאגודה לזכויות האזרח בישראל, והייתה יו"ר שלה בשנות ה80, ונשיאתה ב1996-99. עתירות האגודה לבג״צ בימים ההם כללו נושאים ביטחוניים כדוג׳ גירוש פעילי החמאס ללבנון ע״י ממשלת רבין ב1992.

בהמשך שינתה דעותיה, ומתחה ביקורת על התערבות האגודה בסוגיות שלטעמה אין תפקידה לעסוק בהן.

ב1981 בבחירות לכנסת ה10 הוצבה במקום ה110 ברשימת רצ.

היתה חברה בוועדות שונות ובהן: ועדת קלוגמן לפרטיות במאגרי מידע ציבוריים, ועדת שמגר בסוגיית היועמ״ש, ועדת צדוק לחוקי עיתונות, ועדת דוברת (התפטרה מהוועדה בטענה שמסקנותיה נקבעו מראש), וועדת וינוגרד לחקירת אירועי מלחמת לבנון השנייה.

ב2004 מונתה ע״י מיכאל איתן, יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, כיועצת בכירה לוועדה, כדי לסייע בהכנת פרק עקרונות היסוד של החוקה.

ב2005 ייסדה את מרכז מציל"ה למחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית, ועמדה בראשו עד מותה. המרכז פעל לקידום הלגיטימציה של ישראל כמדינת לאום יהודית המחויבת לערכים דמוקרטיים וליברליים ולשמירה על זכויות האדם.

במסגרתו כתבה את ״באין חזון יפרע עם: מטרת על לישראל ונגזרותיה״, ומסמכי רקע לדיוני ועדת החוקה, חוק ומשפט בכנסת ה16 בעניין גיבוש חוקה לישראל.

מרכז מציל"ה פרסם ניירות עמדה בעריכתה בנושאי דמוגרפיה, הגירה, שבות ושיבה, וכן ספר על 60 שנה להחלטת החלוקה.

ב2013 מונתה גביזון ע״י שרת המשפטים, ציפי לבני, לבחון את ההסדר החוקתי של זהות המדינה כמדינה יהודית דמוקרטית במסגרת ניסוח "חוק הלאום" לפני הבאתו לחקיקה בכנסת.

בנובמבר 2014 המליצה להימנע מחקיקת חוק לאום. המלצותיה וחומרי רקע מפורטים כלולים בספרה "עיגון חוקתי לחזון המדינה?".

ב2004 עלה שמה כמועמדת לתפקיד שופטת בביה״מ העליון. למינויה התנגד בתוקף רב נשיא בג״צ, אהרן ברק, בשל דעותיה השמרניות בשיפוט והתנגדותה לאקטיביזם שיפוטי.

מינויה של גביזון היה למחלוקת ציבורית, וב2005 גם למאבק אישי בין שרת המשפטים ציפי לבני, שהטילה את כל כובד משקלה בעד גביזון, לבין השופט ברק שאף התבטא בפומבי נגד מינויה משום ש"יש לה אג'נדה... ואג'נדה זו אינה מתאימה וראויה לבית המשפט העליון".

אמנת גביזון-מדן: פורסמה ב2003 בניסיון להגיע להבנות בנושאי דת ומדינה המוסכמות על דתיים וחילונים. ייחודה בכך שהיא מציגה הצעות מפורטות בתחומים רבים, בהם חוק השבות, שבת, נישואין וגירושין, קבורה, ומועצות דתיות. העבודה עליה נמשכה כ3 שנים בחסות מכון שלום הרטמן, ומרכז רבין לחקר ישראל.

האמנה פורסמה במשותף ע״י קרן אבי חי והמכון הישראלי לדמוקרטיה.

פרסים והוקרה:

1997: פרס צלטנר למחקר משפטי

2001: פרס אבי חי (יחד עם הרב יעקב מדן)

2002: פרס ירושלים לסובלנות

2003: דוקטור לשם כבוד, הסמינר התאולוגי היהודי

2003: פרס א.מ.ת

2009: דוקטור לשם כבוד, אוניברסיטת בר-אילן

2009: פרס חשין למצוינות במחקר

2011: פרס ישראל לחקר המשפט. בנימוקים למתן הפרס צוין בין השאר העומק והאומץ של מחקריה של גביזון יחד עם התמודדותם על עיצוב זהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל.

2013: פרס בובליק מטעם האוניברסיטה העברית

2015: עמית כבוד מטעם האוניברסיטה הפתוחה

2016: אות יקיר ירושלים

2017: דוקטור כבוד, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

משנתה:

ועדות חקירה: במאמר מ1976 ביקרה את ועדת אגרנט על שנתנה פירוש מצמצם לזכות הנפגעים ממסקנות הוועדה להתגונן מפניהן. לטענתה, על הוועדה היה לבחור בין הליכים ארוכים להצגת מסקנות כלליות ללא מסקנות אישיות.

לחלופין לבקש מהכנסת לשנות את חוק ועדות חקירה. החוק אכן שונה בהמשך, בין השאר בעקבות המאמר.

ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: ב1999 יצא ספרה בנושא, עם טענה מרכזית כי היותה של מדינה יהודית אינה סותרת את היותה דמוקרטית, וכי שני מאפיינים אלה יכולים להתקיים יחדיו.

לטענתה, יהודיות המדינה אינה דתית אלא לאומית. "מדינה יהודית" אינה מונגדת ל"מדינה מוסלמית/נוצרית״ אלא, בלשון החלטת החלוקה, מונגדת ל"מדינה ערבית". לפיכך אין ניגוד – לפחות כל עוד יש בישראל רוב גדול ויציב של יהודים הרוצים שהמדינה תמשיך להיות בעלת זיקה ייחודית ליהדות.

החל מ2009 לימדה שיעור בנושא "ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" באוניברסיטה העברית.

האקטיביזם השיפוטי – תפקידו של בית המשפט העליון: הייתה מן המתנגדים הבולטים לאקטיביזם השיפוטי, המאפיין, לדבריה, את ביה״מ העליון החל משנות ה80 של המאה ה20.

לטעמה עמדה זו הביאה את ביה״מ העליון להתערבות בסוגיות שבעבר לא דן בהן, כגון דת ומדינה וזכויות חברתיות, והתערבות זו אינה ראויה מכיוון שהיא פוגעת בעקרון הפרדת הרשויות. לדידה, על בית המשפט העליון להימנע ככל הניתן מלפסוק פסיקות שיש בהן משום השפעה על המדיניות.

על פי תפיסתה של גביזון, השיח החוקתי שהתפתח בבית המשפט חורג מגבולותיו הרצויים, ועל בית המשפט לדון רק בפגיעה בזכויות אדם "רזות" שהיקפן נקבע בחוק בצורה ברורה – כגון פגיעה ישירה בגוף האדם, בחירויותיו הבסיסיות, בכבודו ובקניינו.

ב2017 פרסמה את: "הכיבוש: עניין פוליטי, לא משפטי", וטענה שהכיבוש הישראלי והדיון בו הם עניין פוליטי, שאינו מתמצה בהיבטים המשפטיים והמוסריים שמתנגדי הכיבוש מדגישים. היא קראה להתרכז בשכנוע מוסדות ואזרחי המדינה האחרים בצדקת עמדותיהם, ולא ללחץ מטעם מדינות אחרות או בשם המשפט הבינ״ל.

המאמר זכה לתהודה רבה, ורבים בקהילה המשפטית ומחוצה לה כתבו מאמרי תגובה. רוב המגיבים, בהם מרדכי קרמניצר והפובליציסט דימיטרי שומסקי, ראו באור שלילי את הצעותיה של גביזון.

הגיבורה בטוויטר | הגיבורה בויקיפדיה