רינה שפירא

פרופסור אמריטה בחוג לסוציולוגיה ובבית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל אביב, כלת פרס ישראל לחקר החינוך לשנת 1995.

נולדה בתל אביב לשרגא ודבורה נצר, אחות למשה נצר. למדה בבית החינוך לילדי עובדים ע"ש א.ד גורדון ולאחריו בתיכון חדש. בכיתה י"א גויס כל המחזור לצה"ל (מחזור ילידי 1931 אליהם הצטרפו ילידי 1932 שלמדו באותן כיתות, "מחזור הילדים") למלחמת השחרור.

עם סיום המלחמה למדה בסמינר למורים וגננות של זרם העובדים בגבעת השלושה, שתקופת הלימודים בו קוצרה על מנת לאפשר לבוגרים לצאת להוראה ביישובי עולים שהגיעו אז ארצה. ב1950–1951 הייתה בצוות ההקמה וניהלה את בתה״ס ביישוב גורן בגליל המערבי ובמעברת תל עדשים בעמק יזרעאל.

ב1952 החלה ללמוד סוציולוגיה והיסטוריה כללית באוניברסיטה העברית, ועבדה כמורה בתלפיות ובקטמון בי-ם. ב1960 סיימה תואר שני בחינוך בעברית וב1961 החלה בלימודי דוקטורט בסוציולוגיה של החינוך באוני׳ קולומביה בניו יורק. ב1965, שבה לישראל והצטרפה לסגל החוגים לסוציולוגיה ולחינוך באוני׳ ת״א.

ב1969-73 עמדה בראש החוג לסוציולוגיה. ב1973 קודמה לפרופ׳ חבר וב1985 לפרופ׳ מן המניין. מתפקידיה הנוספים: דיקן הסטודנטים (1973-77), ראש ביה״ס לחינוך (1977-82) וראש היח׳ לסוציולוגיה של חינוך וקהילה. כן מונתה כיועצת לרקטור בנושאי נשים באקדמיה (1989-93) וסטודנטים עולים (1991-93).

לאורך השנים הייתה שפירא מעורבת בוועדות מקצועיות וציבוריות שונות לנושא החינוך, בהן הוועדה למעמד האישה. ב1977–1987 הייתה חברת המועצה להשכלה גבוהה. מטעם המועצה להשכלה גבוהה מונתה לכמה ועדות ביניהן הוועדה להסדרת הלימודים במכינות האקדמיות באוניברסיטאות.

מטעם משרד החינוך והתרבות מונתה לעמוד בראש מספר ועדות, בהן ועדה לבחינת המעבר ליום לימודים ארוך, הוועדה להוראת קריאה והוועדה לתקצוב תנועות הנוער בישראל. לצד פעילות מקצועית מונתה גם לשמש חברה בדירקטוריון מפעל הפיס, הנהלת "דבר" וחברת ועדת החקירה הממשלתית לבדיקת המצב בבתי הסוהר בישראל.

ב1995–1998 עמדה בראש הוועד המנהל של מליאת רשות השידור.

בשנות ה90 של המאה הקודמת והעשור הראשון של המאה הזו יזמה וליוותה רפורמה חינוכית בת״א שעיקרה הענקת אפשרות להורים לבחור באופן מבוקר – באמצעות תהליך של "בחירה מבוקרת" – חינוך לילדים בבתי״ס בעלי אוריינטציה חינוכית אופיינית, תוך הקפדה על שמירת שוויון ההזדמנויות לקבוצות שונות באוכלוסיה.

במהלך אותה תקופה שימשה יועצת למשרד החינוך בנושאי הבחירה – מרחבי חינוך ובתי״ס ייחודיים בקהילות ובמערכת כולה.

מתמחה בחקר בתי״ס וקהילותיהם, בחירת הורים, תנועות נוער, חינוך גבוה, וכן פרסמה ספרים על סטודנטים, תנועות נוער, פוליטיקה ובחירה בחינוך, ומאמרים רבים בנושאים אלו ואחרים.

ב1995 הוענק לה פרס ישראל בתחום חקר החינוך.

ב2011 הוציאה את ספרה "מורה רנה אמרה שאנחנו יכולים: המסע שעשינו תלמידי ואני בשנות ה50 בדרך לישראל", המתאר פסיפס סיפורים אישיים וקבוצתיים של תלמידי המעברות יוצאי מדינות ערב ומורתם – רנה, וכולל גם מפגש מחודש בין המורה לתלמידיה בשנות ה2000.

הספר נוגע בנושאים חשובים למערכת החינוך ולחברה הישראלית בכללותה: פלורליזם, כור היתוך, דימוי מגדרי, דרכי חינוך, תנועות נוער, סובלנות, הדרה, אלימות, קבלת האחר ואימוצו וההשתלבות בחברה הישראלית.

לקראת הבחירות לרשויות המקומיות ב2013, שובצה במקום ה29 הלא ריאלי ברשימתו של רון חולדאי "תל אביב 1" למועצת עיריית תל אביב-יפו.

ב2015 קיבלה את התואר "יקירת העיר תל אביב-יפו".

ב2018 פורסם ספרה של שפירא "לוי יצחק 9, תל אביב" בהוצאת כרמל. מתוך תיאור הספר: "זהו ספר שהציבורי והאישי משמשים בו בערבוביה, בדיוק כפי שהיה בית הוריה, והוא מספק תובנות חדשות על הדור ההוא, על מנהיגיו ועל אנשיו."

פרופ' שפירא נישאה ב1951 לאורי שפירא מכפר מלל, כלכלן שעבד עם לוי אשכול ופנחס ספיר ושימש כנציג רשות ההשקעות בארצות הברית, עבר לשוק הפרטי ובשנות ה90 חזר לעבודה ציבורית ושימש יועצו של יצחק נבון עת כיהן כשר החינוך. לרינה ואורי שפירא שלושה ילדים.

הגיבורה בטוויטר | הגיבורה בויקיפדיה