שולמית כצנלסון

הייתה מחנכת ישראלית, מייסדת ומנהלת אולפן עקיבא, כלת פרס ישראל למפעל חיים בחינוך (1986) ומועמדת לפרס נובל לשלום.

בתם של בת שבע (אשת ציבור וח״כית) וראובן כצנלסון (ממניחי היסוד לרפואה הציבורית ולעבודה הסוציאלית בארץ), נולדה ב1919 בז'נבה שבשווייץ, שם שהו הוריה באותה עת לצורך לימודיהם, ובהיותה בת שנתיים חזרו עמה ארצה והתיישבו בירושלים.

אחיה הצעיר הוא שמואל תמיר, שר המשפטים לשעבר, ובין דודיה ודודותיה מצויים אברהם קצנלסון, מחותמי מגילת העצמאות, יוסף כצנלסון, ממנהיגי התנועה הרוויזיוניסטית וממקימי האצ"ל, ורחל כצנלסון, אשת ציבור ואשתו של איש הציבור, הסופר וההיסטוריון נשיא המדינה זלמן שזר.

בסיום לימודיה בגימנסיה רחביה בי-ם למדה בביה״ס לעבודה סוציאלית ולמדה לימודי תואר שני בחינוך באוני׳ מישיגן ובמרכז הבינלאומי הקווייקרי שליד פילדלפיה. לאחר סיום לימודיה החלה בעבודה כמורה בכפר הנוער מאיר שפיה ומאוחר יותר בביה״ס היסודי "לדוגמה" בת״א. במהלך שנות ה40 הייתה בין חברי האצ"ל.

ב1951 הקימה את אחד האולפנים הראשונים בישראל, אולפן עקיבא בנהריה, אותו העבירה בהמשך לנתניה. האולפן קלט אליו עולים חדשים לצד תושבים ותיקים, תיירים שביקשו ללמוד עברית וערבים. לימוד השפה העברית לווה בשיעורי מורשת וידיעת הארץ, ולאחר מלחמת ששת הימים הוצע לצידה גם לימוד השפה הערבית.

באולפן הוכשרו בשפה הערבית, בין היתר, מורות חיילות וצוערי המכללה לביטחון לאומי. בעקבות פועלה זה מונתה כצנלסון לוועדה הבין-דתית שבמסגרת משרד החינוך. כצנלסון עמדה בראש האולפן עד פרישתה לגמלאות עקב בריאות לקויה בשנת 1996.

כצנלסון הייתה לנציגת משרד החינוך והבונדס בכינוסים בינלאומיים וטיפחה באופן רשמי את הקשר עם קהילת המקויה ביפן. בשנת 1972 השתתפה בכינוס אונסק"ו, ובשנת 1996 הוזמנה לקונגרס האמריקאי. בעקבות פרישתה מניהול אולפן עקיבא ב-1996 המשיך אפרים לפיד, מתלמידי כיתתה הראשונה, בתפקיד זה.

פעילותה להחייאת והנחלת השפה העברית לצד טיפוח פלורליזם תרבותי ודו-קיום זכו להוקרה בקבלתה את פרס ישראל למפעל חיים בחינוך (1986), פרס יושב ראש הכנסת לאיכות חיים (1983), פרס התנועה למען ארץ ישראל טובה (1988), פרס מסדר "בני ברית" (1988) ותואר ידידת העיר נתניה (1985).

#גיבורה_אחת_ביום #גיבורה_בחזית_החינוך

הגיבורה בטוויטר | הגיבורה בויקיפדיה