גאולה כהן

הייתה פוליטיקאית ישראלית וחברת כנסת, אשר החלה את פעילותה במסגרת הליכוד ונמנתה עם מייסדי תנועת "התחיה". כלת פרס ישראל לשנת תשס"ג (2003) על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

ילידת 1925 בתל אביב, אחת מ10 ילדיהם של מרים, ממוצא מרוקאי וטורקי ויוסף כהן, שעלה עם משפחתו מתימן. גדלה בשכונת כרם התימנים, למדה בסמינר לוינסקי להוראה, ממנו גורשה כשהצטרפה לאצ"ל, וכן למדה מדעי היהדות, מדעי הרוח, פילוסופיה, ספרות, ומקרא באוניברסיטה העברית בירושלים, בעלת תואר שני.

ב1942 התגייסה לאצ"ל, וכשנה לאחר מכן הצטרפה ללח"י, תחת שם הכיסוי "אילנה". בלח"י הייתה קריינית תחנת הרדיו "קול המחתרת העברית" הודות לבקיאותה בשפה העברית והגייתה הספרדית.

ב18.2.1946 נתפסה באמצע שידור על ידי אנשי המנדט הבריטי, יחד עם הקריין נתן מרפיש, ונידונה ל7 שנות מאסר.

תחילה נכלאה בבית המעצר "הקישלה" ביפו, ולאחר שניסתה לברוח ולא שיתפה פעולה עם רשויות בית הסוהר, הועברה לבית הסוהר לנשים בבית לחם, שם נפצעה מירי ברגלה במהלך ניסיון בריחה כושל. כשנה לאחר מכן תכנן מפקד ירושלים וראש המודיעין, את בריחתה מבי״ח לאסירים. במהלך הבריחה התחפשה לערבייה.

היא הוסתרה בירושלים, ולאחר שהבריאה נצבע שערה לבלונד וביגוד של "נורית", לוחמת לח״י אחרת, נסעה באוטובוס ציבורי לת״א מבלי שתזוהה בביקורת הבריטים. לאחר בריחתה הסתתרה זמן מה בחיפה, ואז חזרה לפעילותה המחתרתית, שכללה גיוס מצטרפים חדשים. היא אף שימשה כעורכת העיתון "חזית הנוער" של לח"י.

ב1948 הצטרפה למפלגת הלוחמים במקום ה4 ברשימתה בבחירות לכנסת ה1, אך לא נבחרה. עקב הפילוג בלח"י במרץ 1949 הצטרפה ל"איגוד החינוכי לחרות ישראל" והייתה חברה במערכת הירחון סולם של לח"י. ב1951 זכתה בפרס ע״ש ביאליק לסטודנטים מצטיינים באוני׳ העברית. ב1961 נתמנתה לחברת מערכת העיתון מעריב.

ב1971 יזמה, הקימה והייתה ליו"ר הנהלת המדרשה הלאומית. ב1972 הצטרפה לתנועת החרות. בבחירות לכנסת ה8 שובצה במקום ה35, משבצת הנשים, במקום אסתר רזיאל-נאור ונבחרה לראשונה לכנסת מטעם הליכוד. בשנת 1977 שובצה במקום ה17 ברשימה לקראת הבחירות לכנסת ה9 ונבחרה לכנסת.

בשנת 1979 ייסדה עם אחרים את התחיה. בשלב מקדים, היא וח"כ משה שמיר פרשו מהליכוד בעקבות הסכמי קמפ דייוויד והכריזו על סיעת "התחיה-בנא"י". כיהנה כיו"ר ועדת הקליטה של הכנסת. כהן פעלה ליישום עקרונות הציונות, על פי תפיסתה:

עלייה וקיבוץ גלויות: נאבקה להתרת עליית יהודי בריה״מ - יזמה אירועים להעלאת המודעות לסבלם ולמאבקם. כיו"ר ועדת העלייה והקליטה נאבקה למען יהודי אתיופיה. בספטמבר 1990, כשהגיעו ידיעות קשות מהמחנות באדיס אבבה, נסעה לשם ונפגשה עם שרי הממשלה ובכך תרמה ל"מבצע שלמה", שהחל חודשים לאחר מכן.

התיישבות יהודית: הנהיגה במשך שנים את מחנה נאמני א״י. פעלה לחיזוק ההתיישבות היהודית ולביצור מעמד ירושלים כבירת ישראל. סברה שהסכם השלום עם מצרים צריך להתבסס על העיקרון של "שלום תמורת שלום", וראתה במשוואה "שטחים+שלום תמורת שלום" עיוות מוסרי ופרס לתוקפן ללא כל צידוק.

בשנת 1980 העלתה בכנסת, יחד עם יצחק שמיר ואחרים מתנועות הימין, את חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל.

בבחירות לכנסת ה13, לא עברה "התחיה" את אחוז החסימה. ולאחר הבחירות חזרה כהן לליכוד.

בפרימרייז לרשימת הליכוד לכנסת ה14 הגיעה למקום ה22 ברשימה הארצית, ושובצה במקום לא ריאלי ברשימה לכנסת.

בלטה בהתנגדותה למפלגות הערביות - טענה כי הן חותרות תחת קיומה של מדינת ישראל (על כל פנים כמדינה יהודית-ציונית), ולכן פסולות מלהשתתף בהכרעות בסוגיות ביטחוניות ומלהתמודד לכנסת בכלל. היא פעלה, על בסיס טענות אלו, לפסילת הרשימה המתקדמת לשלום מהתמודדות בבחירות לכנסת שהיו ב1984 וב1988.

ב1987 ייסדה עם חברת הכנסת עדנה סולודר את שדולת חברי הכנסת למען שחרור יונתן פולארד מהכלא האמריקני לאחר שנמצא אשם בריגול למען ישראל.

ב1990 נבחרה לסגנית שר המדע והטכנולוגיה בממשלה ה24. היא פרשה מהתפקיד כעבור שנה במחאה על השתתפות ישראל בוועידת מדריד, אך המשיכה לכהן כח״כית עד 1992.

בשנת 1999 ייסדה את בית מורשת אורי צבי גרינברג בירושלים. הגישה יחד עם הסופר אלי עמיר את התוכנית "על ימין ועל שמאל" אשר שודרה ברשת ב'.

עיריית תל אביב קבעה לוחית זיכרון בכניסה לבית בו נעצרה יחד עם שאר מפעילי תחנת השידור של לח"י ברחוב השומר 3, ליד שוק הכרמל ("בית אזולאי").

ב2003 פרס ישראל לשנת ה'תשס"ג: תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה; ב2007 התואר "יקירת ירושלים"; ב2014 תואר "יקירת ההתיישבות" בכנס ירושלים; ב2014 הדליקה משואה בטקס יום העצמאות ה66 למדינת ישראל; ב2016 נערך ערב הוקרה לציון 90 שנה להולדתה במרכז מורשת מנחם בגין בירושלים.

הגיבורה בטוויטר | הגיבורה בויקיפדיה