ירדנה כהן

רקדנית, כוריאוגרפית ומורה למחול ישראלית הנחשבת לאחת מחלוצות המחול בישראל. כלת פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה (תש"ע-2010).

הכוריאוגרפית של מספר ריקודי עם ישראליים. הקימה סדנאות מחול לסטודנטים ולימדה מחול באולפן שלה על הכרמל.

נולדה וגדלה בואדי ניסנאס בחיפה. בתם הבכורה של מרים ניר-רפאלקס ופנחס כהן, חוקר טבע, ממייסדי ביה״ס הריאלי וגן החיות חיפה. אביה נהג לחתום כ"פ.כ. ירדני" (בשל חיבורו לאזור הירדן בו גדל), ומכאן נגזר שמה. ב1911 נסע אביה בגפו לברלין על מנת ללמוד מדעי הטבע, וירדנה ואמה עברו לבת שלמה.

בהמשך התאחדו עם אביה בברלין, וב1915 עם סיום לימודיו חזרו לארץ למושבה הגרמנית. למדה בריאלי, ובגיל 14 עברה ללמוד בגימנסיה גאולה בת״א. בתקופה זו הייתה פעילה ב"קבוצת החוגים", מניחת היסוד לתנועת "המחנות העולים". עם סיום התיכון הצטרפה לקבוצה של התנועה שהתגוררה בצריף על גבעה בחדרה.

במסגרת פעילותה בקבוצה עבדה בסלילת כבישים ובפרדסים.

את תחילת דרכה במחול עשתה אצל מיס מירמידלסקי, שלימדה מחול את ילדי הבריטים, ולאחר מכן אצל מרגרט פוקס רוט, שלימדה ריקוד לצלילי מלחינים קלאסיים. כהן טענה כי מוריה הראשונים למחול היו השחפים שחגו מעל הגלים, ובהם ובתנועותיהם צפתה.

בגיל 14 יצרה את הכוריאוגרפיה הראשונה שלה לשיר "פעם אחת חלוץ יצא אל הכביש".

לאחר שחלתה בקדחת נשלחה ב1929 לוינה ל"תקופת החלמה" במסגרתה תוכנן שתלמד כוורנות, מקצוע שיביא תועלת ליישוב בארץ. היא נרשמה לאקדמיה הוינאית לאמנות המחול, בה למדה אצל גרטרוד בודנויזר והאחיות ויזנטל.

את האקדמיה סיימה בהצטיינות לאחר ש"קפצה" 2 כיתות. במסגרת לימודיה למדה פסיכולוגיה יחד עם המחול. כהן חזרה לארץ לחופשת מולדת קצרה ומיד נסעה לדרזדן, ולמדה אצל הכוריאוגרפית גרט פאלוקה, תלמידתה של מרי ויגמן (מחלוצות המחול החדיש, האקספרסיוניסטי).

עם עליית היטלר לשלטון ב1933 חזרה לחיפה, לימדה התעמלות בבי״ס מזרחי לבנות ברחוב חרמון בחיפה, שם הכירה את המשוררת זלדה. השתיים התיידדו ואת שירה "כרכום של שדות" הקדישה זלדה ל"ירדנה נסיכת הריקוד התנ"כי". בעת עבודתה כמורה החלה להתקרב לתנועה ולמקצבים המזרחיים, בעיקר לתוף הדרבוקה.

בין תלמידיה הבולטים:

יהודית ארנון - כלת פרס ישראל, ניהלה שנים את להקת המחול הקיבוצית

רנה ירושלמי - כלת פרס ישראל, עיצבה תיאטרון ייחודי משלה

סמי מולכו - פרופ׳ באקדמיה למחול בווינה

רוני סגל - עמדה בראש האקדמיה שהקים הראלד קרויצברג בשווייץ

פנינה פלר - אנתרופולוגית חוקרת מחולות הפולחן

נעמי בהט-רצון - עמדה בראש החוג למחול בסמינר הקיבוצים

שלום חרמון ורותי אשכנזי - ממייסדי זרם ריקודי העם בישראל

ירון מרגולין - ממקימי בית מחול ולהקה בירושלים

ב1934 נישאה לארנסט גרינולד, מהנדס, שמוצאו מווינה. נולדו להם 2 ילדים - המהנדס דן אורדן והמורה והמוזיקאית עירית מגל.

כששבה לארץ ב1933 גילתה את צלילי המזרח, שליוו אותה בהמשך לאורך הקריירה שלה כולה.

ב1936 הרכיבה תזמורת המורכבת מנגנים ממוצא מזרחי שנגנו על כלים שכמעט ונשכחו מן העולם: נגני דרבוקה, כינור מזרחי (בעל מיתר אחד), קאנון וחליל. הם ליוו אותה בתהליך יצירתה במחול, וחיברו עבורה יצירות שלמות.

אלו עובדו והולחנו לפסנתר ע״י אוריה בוסקוביץ', שאף כתב יצירות מיוחדות עבורה ובהשראתה. כך נוצרה היצירה "הסוויטה השמית" (1945), שבוצעה ע״י הפילהרמונית הישראלית ב1947 והסימפונית של וינה ב1958. מלחינים ידועים רבים הלחינו יצירות בעבורה ובהשראתה :יזהר ירון, אורי גבעון, משה גסנר ועוד.

כהן שילבה רבות ביצירותיה מוטיבים תנ"כיים. בין היתר תרגמה את סיפורי התנ"ך ליצירות מחול, ובעיקר הושפעה מדמויותיהן של הנשים בתנ"ך. ריקודיה תיארו את דמויותיהן של חנה בשילה, שולמית מ"שיר השירים", מרים הנביאה עם התוף בידה ועוד. עם עבודות אלו הופיעה במשך כ20 שנה ברחבי ישראל ובחו״ל.

השראה נוספת לעבודותיה ינקה מנופי הארץ, בהם מצאה עושר קצבי ותנועתי, משורשי האדם, מגלי הים ומתושביה העתיקים של הארץ: הערבים, הדרוזים והבדואים. שילוב זה משתקף ביצירותיה יחד עם שילוב גישה מודרנית בהשפעת לימוד המחול באירופה. בין יצירותיה בתחום: 'מחול החתונה', 'נער מן הכפר'.

לאחר זכייתה בתחרות המחול בת״א, בשנות ה40, החלה לפעול בהרמת הפקות לכבוד חגיגות וחגים בקיבוצים ברחבי הארץ: שבועות, הצלחת קידוח המים, חג הכרמים, טו״ באב, או פשוט חגיגות יום הולדת "עגול" לקיבוץ. כהן הייתה מחלוצות הוצאת המחול אל המרחב הפתוח מחוץ לתיאטרון הסגור.

יצרה מסכות חג שלמות אשר שיתפו את כל חברי הקיבוץ ללא מסגרת ברורה היכן מתחיל המופע והיכן החגיגות ההמוניות. היא שחזרה סצנות מהתנ"ך, והפיחה בהן חיים בעזרת המחול במקום בו התרחשו לפני אלפי שנים. הדבר יצר מהפכה בצורת החגיגות שהיו עד אז מוכרות בקיבוצים, עם מספר עקרונות בסיסיים ביותר: הוצאת החגים אל מרחבי הנוף בעמק ובהר; חידוש מסורת הלבוש המקורי לכל עם. טיפוח לבוש ישראלי מסוגנן; הרס המחיצה הקיימת בין מופיעים לצופים.

בשנות ה60 של המאה ה20 פתחה כיתת מחול בשכונת הדר הכרמל בחיפה בה העבירה את החינוך למחול בארץ לדורות הצעירים יותר וצעירים פחות.

למרות שהזרם המרכזי של הרקדניות האירופאיות בנות תקופתה לא צידד בלימודי מחול קלאסי, שלחה כהן את תלמידיה להשתלם בבלט אצל ולנטינה ארכיפובה-גרוסמן, ובמחול מודרני אצל רינה שחם, תלמידתה של מרתה גרהאם. בתפיסה פלורליסטית זו הפכה כהן לסמל לסובלנות בעולם המחול בארץ.

גם כשחצתה את גיל 100 המשיכה ללמד באולפנה, בה היא מרפאה נפשות של כל המעוניין ומשרישה את עקרונות המחול ההבעתי המיוחד שפיתחה, תוך הסתמכות על מקורות תנ"כיים וערכי אהבת הארץ והבריות. בנוסף העבירה מדי פעם השתלמויות באולפנה לרקדנים ומורים למחול בנושא המחול המיוחד שעיצבה.

כהן עסקה גם בריקוד טיפולי (תרפיה במחול) לו היא קראה "המחול המחלים אותנו" או "הריקוד המרפא", הפעילה חוגי נוער וילדים בהם נתנה לילדים אלו להתבטא בריקוד וכך לשחרר רגשות שלא התאפשר להם לבטא במילים. כמו כן עסקה בטיפול אחרי טראומות כי לדעתה הנעת הגוף מסייעת בפירוק הטראומות.

ספריה:

בתוף ובמחול, מרחביה: ספרית פועלים, 1963.

התוף והים, תל אביב: ספרית פועלים, 1976.

פרסים:

1937: בתחרות המחול המקורי הראשונה בארץ הופיעה עם מחולותיה התנ"כיים "חנה בשילה", "בעלת האוב" ועוד. היא שכנעה את נגניה להופיע על הבמה בתלבושתם המסורתית יחד איתה, בעודה מבצעת את יצירותיה.

"בשל מקוריות הנגינה והקצב" הוענק לה פרס ראשון בתחרות ע״י חבר השופטים, אשר מנה, בין היתר, את לאה גולדברג, שאול טשרניחובסקי ואורי קיסרי. ראש עיריית תל אביב דאז, ישראל רוקח, העניק לה כפרס פסל של מחוללת.

1983: תואר יקירת העיר חיפה.

2000: פרס משרד החינוך על מפעל חיים.

2010: פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

נימוקי הועדה:

״כהן התבססה על המורשת הארץ-ישראלית בכלל והמורשת המקראית בפרט, וכן הושפעה מהמגוון התרבותי הרב של תושביה, עסקה כל חייה בקידום ופיתוח המחול. היא תרמה רבות בספריה ובמתן דוגמה אישית לקידום מוסדות המטפחים ומלמדים את המחול." .

הגיבורה בטוויטר | הגיבורה בויקיפדיה