מרים בן-פורת

שופטת בית המשפט העליון ומבקרת המדינה בשנות התשעים. היא הייתה האישה הראשונה למלא תפקידים אלו במדינת ישראל.

ילידת וויטבסק למשפחה עם 3 בנות ו4 בנים. אביה היה סוחר ויצרן יליד ליטא. אחותה - האדריכלית בלהה שרגנהיים שהשתתפה בתכנון קמפוס אוני׳ בר-אילן בשלביו המוקדמים וכן התמחתה בתכנון בתי כנסת. המשפחה עברה לקובנה שבליטא זמן קצר לאחר לידתה של מרים. ב1936, עלתה מרים לארץ ישראל בגפה.

ב1945 סיימה את לימודי המשפטים בביה״ס המנדטורי למשפטים והוסמכה כעו״ד לאחר התמחות במשרדו של יצחק אולשן. ב1948 החלה לעבוד במשרד המשפטים כתובעת במחוז ת״א. היא התקדמה לתפקיד סגן פרקליט המדינה במחוז ת״א ובתפקיד זה הייתה התובעת במשפט של בנק יפת, של רוצחי ישראל קסטנר ושל יעקב חרותי.

שאול הון תיאר את עבודתה:

"היא משפטנית מעולה ומבריקה, המצטיינת בכושר ביטוי ושכנוע, שולטת בחומר וניחנה בתכונה נדירה: יודעת למצות בלי אריכות יתרה את הנקודות המשפטיות שהן מרכז הדיון."

במאי 1958, התמנתה לכהונת שופטת בביהמ״ש המחוזי בירושלים. כניסתה לתפקיד לוותה בחרם מצד לשכת עורכי הדין שטענה שמינוייה הוא "מינוי פוליטי" בשעה שיש עו״ד בעלי ותק רב שלא זכו בתפקיד. שמועה טענה שהתמנתה למחוזי בירושלים בשל התנגדויות למינויה למחוזי בת״א.

ב1968 קבעה שהסעיף הדורש את שמירת השבת המופיע בחוזים של קק״ל, בטל. ב1970 מתחה ביקורת על מינהל מקרקעי ישראל, על שלא שילם פיצויים במלוא השווי של קרקעות מופקעות. ב1971 מונתה ליו״רית ועדת העררים לחלוקת רישיונות למוניות. ב1974 עמדה בראש בית הדין שדן בעניינו של הילריון קפוצ'י.

ב4.1975 החלה לכהן כנשיא-תורן של ביה״מ המחוזי בירושלים. ב12.1975 החלה לכהן כנשיאת ביה״מ המחוזי.

במקביל לכס השיפוט, בין 1964–1978, לימדה באוני׳ העברית, והגיעה לדרגת פרופסור חבר.

ב-11.1976, מונתה כשופטת בפועל בביה״מ העליון. ב2.3.1977 מונתה במינוי קבע, והייתה לאישה הראשונה בהרכב ביה״מ.

ב1983, עם מינויו של מאיר שמגר לנשיא, התמנתה למ״מ נשיא ביהמ״ש העליון (תואר אשר שונה ב1984 ל"משנה לנשיא בית המשפט העליון"). ב1984 הרכב שופטים בראשותה קיבל החלטה בפסק דין פטרומיליו.

היא פרשה מכס השיפוט ב1988, בהגיעה לגיל 70. בשנה זו נמנתה עם מדליקי המשואות בטקס פתיחת יום העצמאות.

השופטת מרים בן-פורת דחתה בקשה למשפט חוזר של עמוס ברנס במרץ 1985, בטענה שברנס לא הציג בפניה כל ראיה חדשה, והיא אף המליצה על טיפול פסיכולוגי: "המוצא ממצב נפשי זה הוא, לדעתי, בקבלת עזרה מתאימה של מומחה לדבר וחבל אם לא יבחר בדרך זו".

מיד לאחר פרישתה מכס השיפוט, מונתה לתפקיד מבקר המדינה, בו כיהנה עשור.

בתק׳ כהונתה, היוותה גורם בעל השפעה ופעלה למינהל תקין בכל מוסדות השלטון. היא נחשבה כמי שיצקה תכנים חדשים למוסד המבקר, וכמי שעוררה את המשרד להיות בעל תפקיד אפקטיבי במלחמה בשחיתויות השלטון והמנהל הציבורי.

בין היתר, אילצה את המפלגות השונות לפרסם את רשימות התורמים להן, וביקרה את צה"ל על כך שמסיכות הגז שחילק ערב מלחמת המפרץ ה1 לא היו יעילות דיין.

הדו"חות שפרסמה עוררו הד נרחב בציבור, במיוחד הדו"ח של 1992, שצייר תמונה קשה של התנהלות שלטונית מושחתת, מינויים פוליטיים ומתן כספים ייחודיים.

דו"ח זה נוצל על ידי מפלגת העבודה בתעמולת הבחירות לכנסת ה13.

ב1991 הוענק לבן-פורת פרס ישראל למפעל חיים. ב2004 הוענק לה התואר "יקירת ירושלים".

ב2005 יצא לאור ספרה "חוק יסוד: מבקר המדינה", בסדרת פירוש לחוקי היסוד בהוצאת מכון הרי סאקר.

מרים בן-פורת הלכה לעולמה ב-26 ביולי 2012 בגיל 94. הובאה לקבורה בהר המנוחות בירושלים.

בעלה, יוסף, היה בעל מפעל עצמאי קטן שעסק בתבלינים ואבקות מאכל. בשעות הפנאי עסק בתרגום שירה. בני הזוג אימצו בת אחת, אשר נשלחה לאימוץ בגיל 5, לאחר פטירת אמה האלמנה. בתה, רונית אלמוג, היא מורה לחינוך מיוחד, אם לשלושה ילדים.

#גיבורה_אחת_ביום

#גיבורה_בחזית_המשפט

הגיבורה בטוויטר | הגיבורה בויקיפדיה