עדה פישמן מימון

מהמייסדות ומהמובילות של מפלגת הפועל הצעיר ותנועת הפועלות, חברת כנסת מטעם מפא"י בכנסת הראשונה והשנייה, ומהיוזמות של חוק שיווי זכויות האשה (תשי"א).

עלתה ארצה ב1912 הייתה מורה ומחנכת במושבות. ב1926 יזמה את הקמת "משק הפועלות להכשרה חקלאית על ידי נס ציונה", שהפך ב1930 לביה״ס החקלאי עיינות בהנהגתה. כל חייה פעלה למען שיפור מעמד הנשים ולהבטחת שוויון זכויות מלא להן.

מימון נחשבת לאחת המתעדות המרכזיות של תולדות תנועת הפועלות בארץ ושל התנועה לשחרור האישה בישראל בשנים שקדמו להקמת המדינה.

הודל פישמן, לימים עדה מימון, נולדה ב1893 למשפחה בת 9 ילדים, לאלימלך פישמן, שהיה תלמיד חכם וסופר סת"ם ולבאבע גאלדע פישמן, בעיר מרקולשטי שבבסרביה, אז באימפריה הרוסית. משפחתה נמנתה עם צאצאי הרמב"ם ועל כן עדה ואחיה, יהודה לייב פישמן מימון, שינו את שם משפחתם למימון.

המשפחה הנהיגה בביתה אורח חיים דתי ציוני. ב1908 ביקרו עדה ואחיה ב״י לראשונה, ובשלהי 1912 עלו יחדיו ארצה. בראשית 1913 הצטרפה למפלגת הפועל הצעיר והפכה אחת הפעילות המובהקות בה. היא עבדה לסירוגין בחינוך ובעבודות חקלאיות מזדמנות במושבות עד שנהייתה גזברית עיתון מפלגת הפועל הצעיר.

בין 1920–1926 עמדה בראש תנועת הפועלות ופעלה להרגעת הרוחות הפנים תנועתיות ואף מחוץ, למאבק למען שוויון בין המינים ביישוב. כמו כן פעלה נמרצות להשגת אישורי עלייה לרווקות, כשהאישורים לרווקים ניתנו ביתר קלות. פעלה לקידום זכותן של כלל הנשים להיות מורשות חתימה מול המוסדות הציוניים המיישבים.

המטרה: לעגן את בעלותן על דירות, בתים ומשקים חקלאיים. באותה תקופה ייצגה מימון את נשות פלשתינה-א"י, יהודיות וערביות כאחת, בוועידות נשים בינלאומיות.

ב1930-1933 הייתה חברה בוועד הפועל של ההסתדרות. ב1931 נבחרה כחברה בהנהגת ויצו.

באותן שנים החלה להגשים חלום ישן: הקמת משק להכשרת פועלות בארץ ישראל. ב1932 קם משק הפועלות עיינות בא״י, סמוך למושבה נס-ציונה, והיא החלה לנהלו בפועל, במקביל לתפקידיה הציבוריים האחרים. ב1946–1947 עמדה בראש מחלקת העלייה של ההסתדרות וכן ביקרה במחנות העקורים באירופה ובמחנות המגורשים בקפריסין.

בכנסת ה1 וה2 כיהנה כח״כית בסיעת מפא"י. בכנסת ה1 הייתה חברה בוועדת התקנון, חברה בוועדת הכנסת, ועדת החוקה, חוק ומשפט. בכנסת ה2 הייתה חברה בוועדת הכנסת, חברה בוועדת הכנסת, חברה בוועדת הכלכלה וחברה בוועדת החוקה, חוק ומשפט.

כפעילה ותיקה למען זכויות האישה שהכירה היטב את המערכת הפוליטית, פעלה לקידום חקיקה לשוויון נשים. במסגרת זו עסקה בחקיקה הדתית ה1 בארץ: כיוון שהגיעה מבית דתי ופעלה לאורך כל שנותיה לשלב את החיים הדתיים המסורתיים עם עבודה חלוצית היה זה טבעי עבורה לעגן את תפיסותיה הפמיניסטיות והחברתיות.

עדה מימון ראתה בחוקים הנחקקים בכנסת כגרסה המודרנית ל"שולחן ערוך". בין החוקים בחקיקתם הייתה מעורבת: חוק גיל הנישואין (1950), חוק שיווי זכויות האישה (1951), חוק עבודת נשים (1951), חוק הגנת הדייר (1955), חוק תקציבי השירותים הדתיים היהודיים (1953) וחוק הדיינים (1955).

בה בעת פרסמה מאמרים רבים שעיקרם הצגת השקפת עולם פמיניסטית בעיתונים העבריים השונים בארץ ישראל, בראשם ביטאון הפועלות דבר הפועלת.

עדה מימון לא נישאה מעולם, מתוך בחירה פמיניסטית אידאולוגית ונפטרה ערירית. הובאה לקבורה בדגניה ב'.

הגיבורה בטוויטר | הגיבורה בויקיפדיה