אורנה פורת

שחקנית תיאטרון ובמאית ישראלית. כלת פרס ישראל ופרס א.מ.ת. בין השאר, הקימה פורת את התיאטרון לילדים ולנוער הקרוי על שמה בתל אביב.

נולדה בשם אירֶנֶה קליין בקלן ב1924 למשפחה גרמנית נוצרית. אביה היה קתולי, בעוד אמה פרוטסטנטית-לותרנית, שבחרה להיות אתאיסטית והתעניינה ברעיונות סוציאליסטים. בגיל 10 עברו לפורץ, שם התקבלה לאגודת הנערות הגרמניות (ארגון מקביל ל"הנוער ההיטלראי"), למרות הסתייגות מפורשת של הוריה.

בתום לימודי התיכון, ב1940–1942 למדה משחק בבי״ס לתיאטרון בקלן. ב1942 התקבלה לתיאטרון מקצועי בשלזוויג, ושם עוד בזמן השלטון הנאצי, התוודעה לדבריה לראשונה לגורל היהודים בשואה:

בעלה של אחת העובדות בתיאטרון חזר עם התמוטטות עצבים.

הוא היה שומר בברגן-בלזן והוא סיפר וסיפר ובכה וסיפר וכך נודעו לנו כל הפרטים הכי מזעזעים. ואני חשבתי שזה לא יתכן, הוא לא נורמלי. אבל קלטתי שבכל זאת משהו היה נכון. ואם יש בזה משהו אני לא יכולה להישאר בגרמניה. בbbc לא דיברו על מחנות הריכוז.

דעותיה הושפעו באותה תקופה גם קריאה בספרים "אסורים" מאת תומאס מאן, פרנץ ורפל ויאקוב וסרמן.

לאחר סגירת התיאטרון נשלחה לעבוד בתעשייה הצבאית הנאצית, והפעילה זרקורים על מנת לגלות מטוסי אויב. בהשפעת פועלי הכפייה הרוסים והפולנים שפגשה שם, ביקשה לאחר המלחמה להגר לרוסיה.

עקב כך נחקרה במודיעין הצבאי הבריטי, אצל קצין דובר גרמנית בשם יוזף (יוסף) פרוטר, חייל הבריגדה היהודית שמוצאו היה בקלן. הם התאהבו, והיא החליטה לעשות צעד חד ולעלות עמו לארץ ישראל.

ב1947 עלתה ארצה יחד עם יוסף, וקשרה את גורלה עם ישראל.

צעדה זה זכה לתהודה חיובית ביישוב, שקלט אותה בזרועות פתוחות. השניים השתקעו תחילה בקיבוץ חצור. הם לא הצליחו להביא צאצאים לעולם, וביקשו לפתוח בתהליכי אימוץ. היה חשש שלא יאשרו לאם שאינה יהודייה לאמץ ילדים יהודים, לכן החליטה לעבור תהליך גיור. בתום תהליך זה הם אימצו 2 ילדים.

ב1948, זמן קצר לאחר עלותה ארצה, הצטרפה לתיאטרון הקאמרי. תפקידה הראשון בקאמרי היה בהצגה "כזאת הייתה אמא", ביצעה תפקידים גם במסגרת תיאטרון הבימה, תיאטרון בית ליסין, תיאטרון באר שבע, תיאטרון יידישפיל ותיאטראות בחו"ל. ב1951 השתתפה לראשונה בסרט "עיר האוהלים".

שימשה גם כבמאית, בין היתר בהצגות "אנה פרנק" ו"ז'אן ד'ארק".

מלבד היותה שחקנית מוכרת, פורת הקימה וניהלה את התיאטרון לילדים שליד "הקאמרי" שפעל בשנים 1965–1970, ולאחר סגירתו הקימה ב1970 תיאטרון לילדים ולנוער הנושא את שמה ופועל עד היום, וכיהנה עד למותה כנשיאת התיאטרון.

הייתה ממייסדי ארגון אסיטז' העולמי (המרכז לתיאטרון ילדים ונוער) והקימה את הסניף הישראלי של הארגון.

פרס ישראל לתיאטרון תשל"ט (1979), 3 פרסי כינור דוד (1970, 1974, ו-1980), פרס ברנר, פרס רמח"ל לאמנות הבמה (1956), פרס "ורד הכסף" מטעם מעריב 1979, פרס מאיר מרגלית (1983), פרס א.מ.ת (2005), פרס התיאטרון הישראלי למפעל חיים ובפרס הוקרה מיוחד בשנת 2007 במסגרת פרס הבמה לילדים ונוער.

כמו כן, זכתה בתוארי דוקטור לשם כבוד מטעם מכון ויצמן למדע, אוניברסיטת חיפה, אוניברסיטת בר-אילן ואוניברסיטת תל אביב ועוד שורה של פרסים ועיטורים שהוענקו לה על ידי מוסדות בישראל ובחו"ל.

ב1979 הופק על ידי הטלוויזיה הישראלית הסרט "אורנה" - סרט תעודה בן 50 דקות על חייה של פורת בת ה55, שהפיק איציק קול וביים יגאל שילון. בסרט השתתפו גם שמעון פינקל, חנה מרון, מרים ברנשטיין-כהן ועוד. הסרט שודר בינואר 1980 במסגרת תוכניות התעודה של הטלוויזיה הישראלית.

ב1984 שיחקה בסרטו של איתן גרין "עד סוף הלילה", לצידם של יוסף מילוא ואסי דיין. ב1997 שיחקה בסרט "אהבה אסורה". ב1999 שיחקה בסרט "שקרים לבנים" לצד שרון אלכסנדר וסמדר קילצ'ינסקי. ב2010 שיחקה בסרט "התפרצות X" בבימויו של איתן צור.

נפטרה בביתה ב2015, בגיל 91, והובאה למנוחות לצד בעלה במושב חדיד.

#גיבורה_אחת_ביום #גיבורה_בחזית_הרוח

הגיבורה בטוויטר | הגיבורה בויקיפדיה