אידה פִינְק

סופרת ישראלית שכתבה בשפה הפולנית. זוכת פרס ישראל לסיפורת לשנת תשס"ח (2008).

נולדה ב1921 במזרח פולין לאב רופא ואם מורה בתיכון המקומי. כבר מגיל 16 החליטה להיות סופרת, אולם פרוץ מלחה״ע ה2 קטע את תוכניותיה ולימודיה, והיא ומשפחתה אולצו לעקור לגטו המקומי. ב1942 ברחה מהגטו היהודי שבעיירת מולדתה, ועד סוף המלחמה ברחה ממקום מקלט אחד למשנהו ועבדה במשקים גרמניים.

על חוויותה בעת הבריחה עם אחותה בעזרת מסמכים אריים כתבה בספרה: "נלך בלילות, נישן בימים" (1993).

עם תום המלחמה חזרה לפולין, ונישאה למהנדס ברונו פינק, שהיה גם הוא ניצול שואה.

ב1957 עלתה לישראל עם משפחתה. בשנותיה הראשונות בארץ עבדה במכון יד ושם בגביית עדויות מניצולי השואה.

החל מ1971 החלו להתפרסם בארץ ובשפה העברית ספרי ילדים וספרים המיועדים לקהל המבוגר פרי עטה.

ב1985 זכתה בפרס הבינלאומי לספרות ע"ש אנה פרנק בהולנד;

ב1995 זכתה בפרס ההנצחה ע״ש יעקב בוכמן ממכון יד ושם;

ב1996 הוענק לה תואר יקירת העיר חולון;

ב2007 זכתה בפרס ספיר לספרות מתורגמת.

ב2008 (תשס"ח) זכתה אידה פינק בפרס ישראל בספרות, בתחום הסיפורת.

באותה שנה הופק הסרט אביב 41 בבימויו של אורי ברבש המבוסס על שניים מסיפוריה.

הלכה לעולמה בגיל 90. נקברה בבית העלמין קריית שאול בתל אביב.

ארכיונה מופקד במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית בירושלים.

על אף שהייתה סופרת ישראלית, ספריה נכתבו במקורם בשפת ילדותה: השפה הפולנית, ותורגמו לאחר מכן לעברית. ספריה עוסקים בחיים ובטראומת השואה, שאותה חוותה בצעירותה.

החלה לכתוב עוד בפולין לאחר תום המלחמה, והמשיכה את יצירתה לאחר עלייתה ארצה.

היא מתמקדת באפיזודות בגורלם של יחידים, ביחסים האישיים ביניהם ובמלחמת ההישרדות היומיומית שלהם בעת תלאותיהם בתקופת השואה. לדבריה, לאחר עלייתה לארץ התרשמה שלא הייתה כאן התעניינות גדולה בנושא והיה חסך במידע וברקע. רק במשפט אייכמן נחשף הקהל הישראלי לסיפורים הישירים של פליטי השואה.

עד אז היה הנושא אבסטרקטי בתודעתם.

מטרתה איננה תיעוד ההיסטוריה, אלא הנצחת היחיד, סיפורם האישי של האנשים הקטנים, שלא נועדו להיות גיבורים. לכן אין היא גם מרבה להזכיר שמות של מקומות בסיפוריה. היא נזהרת מהכללות ושיפוט מוסרי של גיבוריה מצד כלשהו ונותנת לסיטואציות ולשיחות לספר את עצמם.

הסיפורים הקצרים משתרעים לעיתים על פני תקופה ארוכה, ולעיתים על פרק זמן של חצי שעה. המספרים גם הם מגוונים, לעיתים גבר, לעיתים אישה, לעיתים בגוף ראשון, לעיתים בגוף שלישי

ולעיתים זוהי מקהלה של קולות. פינק ממעטת לגעת ישירות בזוועות הפיזיות.

הדגש הוא יותר על הרושם הנפשי של ההתעללויות והייסורים: תחושות של אימה, תימהון, פליאה על עולם שסטה ממסלולו, הרהורים על טבע האדם, ולעיתים אף רגישות ליופי.

לשונה של פינק תמציתית, צלולה, קצובה ונמנעת מכל צעקה ופאתוס.

הגיבורה בטוויטר | הגיבורה בויקיפדיה