זהרירה חריפאי

שחקנית תיאטרון וקולנוע ישראלית, אשר שיחקה בעשרות הצגות במהלך קריירה שנמשכה למעלה מ50 שנה. כלת פרס ישראל לתיאטרון לשנת תשס"ג (2003).

נולדה בת״א. אביה היה מורה לעברית וספרות, עיתונאי ועסקן תרבות ביישוב, שעלה מרוסיה ב1922. ב1934, בגיל 4, מת מדלקת ריאות. אמה עבדה במטבח של גן ילדים. בתיכון למדה בביה״ס החקלאי מקוה ישראל. בעת לימודיה הצטיינה, בין היתר, בשחייה. אחרי הלימודים הייתה בהכשרת גבת במסגרת גדוד הפלמ"ח.

במלחמת העצמאות הייתה אלחוטאית בחטיבת גולני. לאחר שחרורה הופיעה בלהקת הצ'יזבטרון בתוכניתה האזרחית מחוץ לצבא, ולמדה בביה״ס לדרמה שליד התיאטרון הקאמרי. אחד ממוריה היה פיטר פריי, אולם חריפאי החשיבה עצמה קודם כל לתלמידתו של יוסף מילוא, מייסד התיאטרון הקאמרי.

בשנות ה50 ובשנות ה60 שיחקה בהצגות "כובע הקש האיטלקי" ו"כטוב בעיניכם" בקאמרי, "מעגל הגיר הקווקזי" והצגות נוספות בתיאטרון חיפה.

בסוף שנות ה50 השתתפה בלהקת בצל ירוק, שם שרה סולו את "הפרוצה החלוצה" - שיר פרובוקטיבי שנאסר לשידור ברדיו.

אחרי שפוטרה מהקאמרי בשל מראה חיצוני, שיחקה ב1958 את אינז הלסבית ב"בדלתיים סגורות" מאת ז'אן-פול סארטר בתיאטרון זווית, אותו הקימה יחד עם שחקנים נוספים.

ב1959 ניסו 2 נשים להתאבד בטביעה בירקון. חריפאי שחיינית מצטיינת בהפועל ת״א (100 מ' חזה), פשטה את שמלתה, זינקה למים, והצילה אחת מהן.

ב1967 העלתה ערב שירי משוררים בשם "אותיות חתומות בספר", ומאז התמחתה בקריאת שירה ונמנתה עם הראשונים שעסקו בכך.

ב1968 הצטרפה שוב לסגל הקאמרי ונמנתה מאז עם שחקניו הבולטים. היא ידועה בסגנון המשחק המקורי שלה, שבזכותו התבלטה כשגילמה הן דמויות משנה והן דמויות ראשיות.

היא התפרסמה במיוחד בתפקידים שגילמה במחזות של חנוך לוין, כמו "סוחרי גומי", "אשכבה", "יעקובי ולידנטל" ו"רומנטיקאים". מחזות נוספים בהם כיכבה היו "הנשים האבודות מטרויה", "אמא קוראז'" ועוד.

בשנות ה90 החלה גם לביים לתיאטרון הספרייה ולתיאטרון בית צבי ברמת גן, שם גם לימדה משחק.

ביימה, בין היתר, את "יעקבי ולידנטל" (שבו שיחקה בתה, איה שבא), את "ירמה" בכיכובה של שירי גולן, ואת "אלוף הבונים" בכיכובו של יורם חטב. בהמשך היא ביימה את ההצגה "רסיסים" בפסטיבל עכו ואת "דבורה ברון" מאת יהודית קציר בתיאטרון הקאמרי.

ב2003–2010 שיחקה בתיאטרון בית ליסין ב"אבודים ביונקרס" מאת ניל סיימון ועוד. אח״כ שיחקה בתיאטרון ב״ש ושוב בקאמרי.

ב1963 תרמה את קולה לסרט "המרתף" שביים נתן גרוס, ע״פ תסריט של שמעון ישראלי ובכיכובו.

ב1964 שיחקה בסרט "יהודית" לצידה של סופיה לורן, שצולם בישראל, ויצא לאקרנים ב1966.

שיחקה במספר סרטי קולנוע, בהם 4 של אפרים קישון: "סאלח שבתי" (1964), "תעלת בלאומילך" (1969), "השוטר אזולאי" (1971) ו"השועל בלול התרנגולות" (1978).

בנוסף להם: "חור בלבנה" (1965), "סבינה והגברים" (1966), "הגלולה" (1972), "אבו אל בנאת" (1973), "חמש חמש" (1980) ו"צלילה חוזרת" (1982).

ב2007 שיחקה בסרט "מדוזות" של אתגר קרת ושירה גפן, שזכה בפרס מצלמת הזהב בפסטיבל הקולנוע בקאן.

ב1985 הוציאה תקליט בשם "לשיר תיאטרון" ובו שרה 10 שירים ממחזות.

חריפאי נפטרה ב2 בינואר 2013 ממחלת הסרטן, והובאה למנוחות בבית הקברות גבעת השלושה. הייתה נשואה לעיתונאי והסופר שלמה שבא, ולזוג בת, השחקנית איה שבא, ונכדים. אחיה הבכור של חריפאי, בן שחר חריפאי, היה שופט צבאי ושופט תעבורה.

פרסים ואותות כבוד:

1983: פרס כינור דוד - על משחקה ב"יונו והטווס"

1989: פרס אייזיק שטרן על תרומתה לאמנות התיאטרון

2001: פרס האקדמיה לתיאטרון למפעל חיים

2003: פרס ישראל

2004: פרס הוקרה ב"פסטיבל אשה" בחולון

2012: פרס התיאטרון הישראלי לשחקנית משנה הטובה ביותר על משחקה ב"סוף טוב"

הנצחה:

באוקטובר 2014 נקבעה לוחית זיכרון על ביתה ברחוב זכריה 14 בתל אביב.

בינואר 2023, חדר האמנים מאחורי הקלעים של היכל התיאטרון קריית מוצקין נקרא על שמה חריפאי.

ביוני 2023 הוסב שמו של גשר אוסישקין בתל אביב-יפו כך שיקרא על שמה.

"פינת הפסנתר של זהרירה" - פסנתר כנף הממוקם באכסדרה של התיאטרון הקאמרי. משמש להופעות של פסנתרנים צעירים, ולהקות נוער. על הפסנתר שלט הקדשה לחריפאי עם הכותרת "מחר אקנה פסנתר", שם השיר המסיים את המחזה "יעקובי וליידנטל" מאת חנוך לוין. חריפאי שיחקה בו את דמותה של רות שחש.

הגיבורה בטוויטר | הגיבורה בויקיפדיה