חנה מרון

שחקנית, קומיקאית, זמרת ובמאית ישראלית, מהכוכבות הגדולות של התיאטרון הישראלי, כלת פרס ישראל לשנת 1973. שיאנית גינס על קריירת התיאטרון הארוכה ביותר בעולם, אשר כונתה לימים "הגברת הראשונה של התיאטרון הישראלי".

נולדה, גדלה והתחנכה בברלין, בת למהגרים שהשתקעו במדינה בגיל צעיר. היא גדלה עם אומנת צרפתייה, ומגיל 4-8 למדה בברלין בבית ספר פרטי שדגל בשיטת מונטסורי, שבו למדו בני עשירים אריסטוקרטים ודיפלומטים. כבר בגיל ארבע התגלתה כילדת פלא, ובעידודה של אמהּ החלה לשחק בתיאטראות לילדים.

תפקידה הראשון, "אצבעוני", ב1928, הקנה לה פופולריות בברלין. תוך זמן קצר החלה לגלם גם תפקידי ילדים בהצגות מבוגרים, ושיחקה בתיאטראות כגון הדויטשס תיאטר ועוד. בנוסף, השתתפה בתסכיתי רדיו, הקליטה שירים עבור חברת HMV וזכתה לפופולריות רבה. ב1928 היה גם תפקידה הראשון בקולנוע.

בפברואר 1933, לאחר עליית הנאצים לשלטון, התכוננה משפחתה לעזוב את גרמניה ע״א התנגדות אמה. מפקחים נאצים בברלין "היו דופקים לאבא על הכתף והיו אומרים לו 'יהודים כמוך, אדון מאירצ'ק, אהובים עלינו'". התנגדות האם הוסרה לאחר שחנה נקראה להקריא שיר ברדיו ליום הולדתו של היטלר בחודש אפריל.

האם ביקשה לבטל את השתתפותה, ולאור התנגדות הרדיו, שרצה בחנה לאור הפופולריות שזכתה לה, התוודתה בפני מנהל ברדיו על יהדותן; בעזרתו של שגריר צרפת בברלין, כעבור יומיים היו האם ובתה בדרכן לפריז, שם שהו כשנה, וחוו תקופה קשה של מחסור; לראשונה הבינה את המושג "פליטים". גם שם הופיעה מעט.

בינתיים קיבל אביה אשרת עלייה כמומחה עבור חברת החשמל, וב1934 עלו לארץ ישראל והתיישבו בת״א. בשנות ביה״ס מיעטה לשחק, והופיעה רק פעמים ספורות.

ב1940, בגיל 17, הצטרפה לסטודיו למשחק של "הבימה" בניהולו של צבי פרידלנד. היא למדה בו שנה וחצי, וב1941 שיחקה בהצגה "בגרות".

ב1942 התנדבה לחיל העזר ושירתה שנתיים במצרים כפקידה, עד שב1944 הצטרפה ללהקה הצבאית של הבריגדה היהודית, להקת "מעין זה". אחד הדואטים המפורסמים שביצעה בה היה "כל הדרכים מובילות לרומא", ביחד עם השחקן יוסי ידין (לימים בעלה הראשון). לאחר המלחמה היו לה הופעות מרגשות בפני ניצולי השואה.

לאחר שובה ארצה ב1945, נקראה ע״י הבמאי יוסף מילוא לשחק בתיאטרון שעמד להקים, "הקאמרי", וכך נמנתה עם מייסדי התיאטרון, שהיה בזמנו קטן ועני, והייתה לכוכבת בו. תפקידה הראשון: מחליפה ב"משרתם של שני אדונים". תפקידיה ב"נערת הפקר" (1947) וב"הוא הלך בשדות" (1948) הזניקו אותה לתודעת הקהל.

בפברואר 1970, בעודה עובדת על מחזה, טסה ללונדון, לאחר שכנועים רבים מצדו של השחקן חיים טופול, לאודישן לתפקיד גולדה בסרט "כנר על הגג". בדרך נפצעה קשה במתקפת הטרור בנמה״ת במינכן ורגלה השמאלית נקטעה. מרון עברה טיפולים בגרמניה במשך 3 חודשים, וכשחזרה ארצה נאלצה לעבור ניתוחים נוספים.

לאחר שובה, עלתה על במת תיאטרון "הבימה" בערב התרמה. ביושבה על כיסא גדול שהובא במיוחד עבורה, הציגה מונולוג מ"מרי סטיוארט", "שיר הפונדקית" של אלתרמן וקטע של ברכט. במהלך הופעתה עמדה על רגליה בעזרת רגל תותבת. לאחריה קיבלה זר פרחים מ"הגברת הראשונה של התיאטרון" בישראל דאז, חנה רובינא.

ב1971, לאחר 16 חודשי הפסקה, שבה לשחק על במות התיאטרון וזכתה לאהדה רבה מהקהל. תפקידה הראשון היה ב"מדיאה", שבוטלה בעקבות פציעתה.

ב1980 פרשה מהקאמרי, לאחר 35 שנות קביעות, והייתה לשחקנית עצמאית. עם זאת, המשיכה להופיע על במת הקאמרי, ועד יום מותה כיהנה כחברת מועצת הנאמנות של התיאטרון.

מרון שיחקה במספר סרטי קולנוע, בהם: "דודה קלרה" (1977), , "זמן אמת" (1991), ו"שיר ערש לאבי" (2012). ב1983–1986 כיכבה בתפקיד דודה חנה בסדרת הטלוויזיה המצליחה "קרובים קרובים" (קריאתה "פ-ת-ו-ח!", ליוותה אותה מאז). כמו כן, הקליטה סדרת אלבומים לילדים.

ב2000 הייתה ממייסדי תיאטרון אנסמבל הרצליה. היא גם ביימה מספר הצגות, בין היתר כתבה וביימה ב2002 את ההצגה "שירים שיצאו מכסית", בה שזורים שירי נתן אלתרמן (אותו הכירה באופן אישי). ב2005 חזרה לגלם את חנה בפרק האיחוד של "קרובים קרובים". ב2006 הופיעה בעונה השלישית של הסדרה "השיר שלנו".

ב2011 שבה לבמת הקאמרי בהצגה "אורזי מזוודות" של חנוך לוין יחד עם אנסמבל גדול של שחקנים. באותה שנה הוגדרה כשיאנית גינס על קריירת משחק בתיאטרון הארוכה ביותר - 83 שנים. ב2013 השתתפה בפרסומת לחברת הכבלים הוט.

בעשור ה2 של המאה ה21 מיעטה מרון להופיע על הבמות, אך המשיכה בפעילות ציבורית.

מרון נישאה 3 פעמים. באמצע שנות ה40 נישאה לשחקן יוסי ידין; אח״כ לאדריכל יצחק ישר; באמצע שנות ה50 נישאה בשלישית לאדריכל יעקב רכטר, והביאה עימו 3 ילדים: האדריכל אמנון רכטר (1958), המתמטיקאית והפילוסופית ד"ר עפרה רכטר (1961), והשחקנית דפנה רכטר (1965).

הלכה לעולמה בביתה בגיל 90.

פרסים והוקרה:

1956: פרס רמח"ל לאמנות הבמה מטעם עיריית ת״א, על גילום דמותה של לייזה דוליטל ב"פיגמליון" (1954); 1960: פרס המועדון הלאומי ע״ש קלאוזנר למשחק הטוב, על גילום דמותה של נורה ב"בית הבובות" (1959); 1969 פרס כינור דוד לשחקנית השנה; 1970: "אם השנה", מידי רעיית הנשיא רחל שזר; 1971: פרס הרצל לאמנות, פרס כינור דוד לשחקנית השנה; 1973: פרס ישראל לאמנות התיאטרון, פרס כינור דוד לשחקנית השנה; 1977: פרס לאמנות הבמה מטעם עיריית ת״א, על גילום דמותה של קייט קלר ב"כולם היו בניי" (1976); 1985: דוקטור לשם כבוד מהאוני׳ העברית בירושלים; 1994: דוקטור לשם כבוד מאוני׳ ת״א; 1997: פרס התיאטרון הישראלי על מפעל חיים; 2003: אזרחית כבוד של הרצליה, על מפעל חייה בתיאטרון; 2007: דוקטור לשם כבוד מאוני׳ בן-גוריון בנגב; 2011 שיא גינס על קריירת התיאטרון הארוכה ביותר בעולם - 83 שנים, פרס השחקנית המצטיינת של הקאמרי, על גילום דמותה של בובה גלובצ'יק ב"אורזי מזוודות";

2014: תואר עמיתת כבוד מהאוני׳ הפתוחה; 2015: הנפיק דואר ישראל בול לזכרה; 2018: עיריית ת״א קבעה לוחית זיכרון בכניסה לביתה; 2022: החליטה עיריית ת״א לקרוא רחוב על שמה

בשירה של נעמי שמר "חמסינים במשלט" (1961) מופיע המשפט "בלובן צווארון נדהר לתיאטרון ובלב רגיש פרחים נגיש לחנה'לה מרון";

#גיבורה_אחת_ביום

#גיבורה_בחזית_הרוח

הגיבורה בטוויטר | הגיבורה בויקיפדיה