חנה רובינא

שחקנית תיאטרון ישראלית וממייסדיי "תיאטרון הבימה". רובינא, כלת פרס ישראל בתחום התיאטרון (1956), כונתה "הגברת הראשונה של התיאטרון העברי".

נולדה באימפריה הרוסית. למדה בילדותה ב"חדר מתוקן" לבנות מפי משה רובינצ'יק, ציוני נלהב ומחזאי חובב ממנו למדה עברית, ובבי״ס ממלכתי רוסי. בנעוריה דיברה עברית והתבלטה בכישרון למשחק ולשירה.

נסעה ליקטרינוסלאב לצורך לימודים, אך נאלצה להפסיקם ועבדה כמורה פרטית במשפחה יהודית בכפר סמוך.

התקבלה לקורס גננות עבריות בוורשה בניהולו של יחיאל היילפרין. בעקבות המלצת היילפרין למנהל "הבימה העברית", החלה את ראשית הקריירה שלה בתיאטרון זה. ב1917 הצטרפה לתיאטרון "הבימה", שבדיוק החל לפעול במוסקבה, והשתתפה בהצגה הראשונה שלו בבימויו של יבגני וכטנגוב, "נשף בראשית".

נישאה ב1921 לשחקן משה הלוי, ששיחק איתה בתיאטרון. בעקבות חילוקי דעות מקצועיים ורצונו לעסוק בבימוי, פרש הלה מהבימה ועלה לארץ ישראל ב1924. ב1925 הגיעה גם רובינא הרה וביקשה מהלוי שיכיר באבהותו. עקב סירובו השניים התגרשו, רובינא עברה הפלה ושבה למוסקבה. באותה שנה היגרה משפחתה לארה״ב.

עלתה לארץ ישראל עם קבוצת שחקני "הבימה" בשנת 1928, והפכה לסמל התיאטרון העברי בכלל וסמל "הבימה" בפרט. את פרסומה קנתה במחזה "הדיבוק", בו שיחקה את תפקיד הכלה לאה'לה רדופת הדיבוק. במשך שנים לוגו "הבימה" היה נערה לבושת שמלה לבנה עם 2 צמות ארוכות - דמותה של רובינא בהצגה "הדיבוק".

כל תפקיד שביצעה היה ספוג דרמטיות והבעה, כשרובינא מתייחסת לכל תפקיד ברצינות רבה ע״פ שיטת סטניסלבסקי.

במהלך מלחה״ע ה2 הופיעה בפני חיילי הבריגדה היהודית באיטליה ובמקומות נוספים. לאחר סיום המלחמה הופיעה בפני עצורי המחנות ברפיח ובלטרון. במהלך מלחמת העצמאות הופיעה בפני חיילי צה"ל.

היא זכתה להוקרה והערצה מצד הציבור הרחב בזכות אישיותה המיוחדת והנונ-קונפורמיזם בגישתה החברתית. היא הקדימה את זמנה כאשר ב1934 ילדה בת מחוץ לנישואין, מקשרי אהבתה עם המשורר אלכסנדר פן.

בחגיגות העשור להקמת המדינה הקריאה את מגילת העצמאות בטקס שבו שוחזר מעמד הכרזת המדינה בבית העצמאות.

בערב יום העצמאות התשכ"ח 1968 השיאה משואה לציון 50 שנה לתיאטרון העברי.

ב-1933 שיחקה בסרט "צבר" וב-1968 שיחקה בסרט "איריס" לצידו של גדעון שמר.

בשנותיה האחרונות על הבמה זכתה להשתתף במחזות שונים של המחזאי נסים אלוני, שאף כתב במיוחד עבורה את התפקיד הראשי במחזה "דודה ליזה".

היא החמירה מאוד בענייני משמעת כלפי צופי התיאטרון ולא פעם הפסיקה הצגה באמצע כאשר הקהל לא התנהג כראוי. תלמידי בתיה״ס שנכחו בהצגה "חנה סנש" זוכרים כחוויה טראומטית את הרגע שזו הפסיקה סצנה מרגשת, כשדמותה מבקרת בכלא ההונגרי אצל בתה, ופנתה לתלמידים בקהל וצעקה: "להפסיק לפצח גרעינים!".

רובינא הייתה פעילה על הבמה כמעט עד יום מותה. תפקידה הבימתי האחרון היה המלכה האם ב"ריצ'רד השלישי", אך היא לא הגיעה אפילו לפרמיירה ופרשה בשל סיבות רפואיות. במשך שנים התגוררה ברחוב גורדון בתל אביב, ובסוף ימיה שהתה בבית אבות ברעננה, שם נפטרה בגיל 91.

פרסים והוקרה: 1955 פרס גנסין למשחק מטעם תיאטרון הבימה; 1956 פרס ישראל בתחום התיאטרון (עם הענקתו בפעם הראשונה), בזכות תפקידה בהצגה "מדיאה" בתיאטרון הבימה; 1957 אבירת מסדר האמנויות והספרות של צרפת; 1970 אזרחית של כבוד של העיר ת"א; 1975 ד"ר לשם כבוד מטעם אוניברסיטת ת״א.

הנצחה:

ב1937 יצר הגרפיקאי מירון סימה אלבום הדפסים ובו 10 הדפסי אבן שנקרא "חנה רובינא בחיים ועל הבמה". ב1956 נוסף הדפס של דמותה בתפקיד מדיאה.

עוד בחייה נקרא אולם ההופעות הגדול ב״הבימה״ על שמה. בערים ת״א, חיפה, ב״ש, פ״ת והרצליה נקראו רחובות על שמה. ב1992 הנפיק דואר ישראל בול לזכרה.

ב1993 התפרסם הרומן "נשף חברים", המתמקד בסיפור אהבתם של רובינא ואלכסנדר פן. ברומן זה העדיף אריכא להציג את גיבוריו בשמות אחרים, אך ביטא את עוצמת סיפור האהבה הנחשב למרתק ביותר בתולדות הבוהמה התוססת של תל אביב.

ב2014 הועלה מופע בשם "רובינא מתחת לאיפור", העוסק בדמותה ומשלב קטעי וידאו מחייה. ב2017 הועלתה הצגה לילדים על חייה "חנה רובינא: האגדה" לציון מאה שנים לייסוד הבימה.

יעל שרוני שיחקה את דמותה הפארודית בסדרת המערכונים "היהודים באים", תוך הדגשת המשחק הדרמטי שאפיין אותה ואת בני דורה.

#גיבורה_אחת_ביום #גיבורה_בחזית_הרוח

הגיבורה בטוויטר | הגיבורה בויקיפדיה