יהודית הנדל

סופרת ישראלית, כלת פרס ישראל לספרות לשנת 2003.

בת למשפחה חסידית מצאצאי האדמו"ר רבי יחזקאל מקאזמיר, נולדה בוורשה, פולין, בתם הבכורה של נחמה ועקיבא הנדל. סבה עלה לא״י בעליית החסידים ב1925 והיה ממייסדי כפר חסידים. אביה של הנדל היה בונדיסט, אך לאחר שנהרג אחד מאחיו בתאונת דרכים, עלתה המשפחה לארץ ב1930 והתיישבה בנשר שליד חיפה.

עקיבא הנדל היה לנהג אוטובוס, ושימש כמרַכֵּז (יו"ר) ההתאחדות וקואופרטיב הנהגים "הקשר", ובהמשך חבר הנהלת קואופרטיב "אגד" וחבר הנהלת מרכז הקואופרציה ומזכיר מרכזהּ בצפון.

למדה בנשר בביה״ס לילדי עובדים ובחיפה, וסיימה את ביה״ס הריאלי בעיר. למדה בסמינר לוינסקי בת״א. הייתה פעילה בסניף הנוער העובד בחיפה, וב1939 יצאה עם גרעין מהתנועה לייסד את קיבוץ גשר. ב1940 נפטרה אמה ממחלת הטיפוס, ובעקבות זאת עזבה את הקיבוץ ושבה לבית אביה ו2אחיותיה הצעירות בחיפה.

סיפורה הראשון, "בכְבוֹת אורות", נדפס בכתב העת "מבפנים" באפריל 1942, ואחרי כן התפרסמו יצירותיה בבמות שונות. נקודת הראות שלה, לשונה וגיבורי סיפוריה היו שונים לגמרי מיצירותיהן של בני דור הפלמ"ח האחרים.

שירתה בצה"ל והשתתפה במלחמת העצמאות.

ב1948 נישאה לצייר צבי מאירוביץ, ממייסדי אופקים חדשים, שהיה מבוגר ממנה ב11 שנים. הם חיו יחד בחיפה עד שנפטר ב1974. בני הזוג היו הורים לשניים: דורית, מבקרת ספרות, ושוקי, סוציולוג.

ספרה הראשון, "אנשים אחרים הם", 1950, עוסק בחיי חיילים צעירים במלחמה, בחבלי קליטתם של ניצולי השואה ובחייהם של אנשי שוליים חסרי בית.

ב1954 זכתה בפרס אשר ברש על ספרה "רחוב המדרגות". קולה הספרותי, קול נשי בולט, היה מן הקולות הנשיים הראשונים בספרות העברית שלאחר מלחמת העצמאות.

הספר זכה לעניין רב ולהצלחה, ואף הומחז על ידה ב1957 והוצג בתיאטרון הבימה. לאחר פרסום הרומן הזה לא פרסמה הנדל שום יצירה במשך קרוב ל15 שנים. ב1969 ראה אור ספרה "החצר של מומו הגדולה", שהומחז לטלוויזיה ובוים בידי יהודה ג'אד נאמן (1972).

ב1971 לקה בעלה בשבץ, פלג גופו הימני שותק, והוא החל לצייר ביד שמאל. היא טיפלה בו בכל שנות מחלתו כדי שיוכל לצייר. כאשר נפטר היה בידה רומן כמעט גמור, ובעקבות מותו החליטה לא לפרסמו. על חייה עמו, ועל חייו ועבודתו, כתבה את ספרה המאוחר "הכוח האחר" (1984). לאחר פטירתו עברה להתגורר בת״א.

יהודית הנדל פרסמה כ10 ספרים שזכו להצלחה רבה. בנוסף, ביוני 1987 התפרסם ספרה "ליד כפרים שקטים", המתעד את מסעה לפולין. הוא מיוסד על סדרת שיחות רדיו ברשת ב' של קול ישראל, "פולין - סתיו 86", ששודרו בחורף 1987. שיחות הרדיו והספר עוררו התעניינות מרובה בציבור הישראלי.

הותירה בן ונכדים.

על אף שכרונולוגית שייכת יצירתה של הנדל לסופרים בני דור תש"ח, מאופיינת כתיבתה במהלכים ספרותיים מאוחרים מתקופה זו. היא בחרה לתאר את המציאות של התקופה מזווית הראייה של ה"אחרים", ביניהם נשים, עולים חדשים, חולים וקשישים.

מלכתחילה, עיצבה "אני" ספרותי שונה מזה שהיה מקובל בדורה.

לא עוד האני הקולקטיבי וההרואי, אלא "אני שברירי ודחוי הבוחן, כמו מבחוץ, מתוך שולי הקיום את ההתרחשויות המרכזיות של התקופה". סגנונה שאב מאבות הספרות העברית החדשה: ברנר, מנדלי ועגנון. מבחינה זו הקדימה את סגנון סופרי דור המדינה, למשל, עמוס עוז וא.ב. יהושע.

בספרה "הכוח האחר" החלה במוטיב שחזר והופיע בספריה המאוחרים: שימוש בדמות המספרת עצמה המתבססת על נתונים אוטוביוגרפיים. בנוסף לכך, חושף ספרה זה את ההתמודדות הספרותית שלה בנושא האבל והמוות, וכמעט כל יצירותיה המאוחרות מספרות על אובדן של אדם קרוב.

הייתה אישה סופרת בדורות של סופרים גברים.

ע״א שספריה לא עוסקים בסוגיות פמיניסטיות, ליצירתה גישה שונה לנושאי הספרות השכיחה בדורה; העדפת השוליים על פני המרכז, החלש והנחות על פני הדומיננטי, זווית הראייה הפרטית והמשפחתית על פני הגישה הלאומית. גישתה ופעילותה הספרותית מציבה אותה כאחת מעמודי התווך של ספרות הנשים הישראלית.

פרסים:

1954 – פרס אשר ברש, על רומן הביכורים "רחוב המדרגות".

1976–תשל"ו – פרס היצירה לסופרים ומשוררים מטעם ראש הממשלה.

1978–תשל"ח – פרס אקו"ם.

1989 – פרס עגנון, על "כסף קטן".

1995–תשנ"ה – פרס ניומן לספרות מטעם אוניברסיטת בר-אילן.

1997 – פרס ביאליק לספרות יפה מטעם עיריית תל אביב.

1998 – פרס היצירה לסופרים ומשוררים מטעם ראש הממשלה.

2003 – פרס ישראל לספרות.

הגיבורה בטוויטר | הגיבורה בויקיפדיה