לאה גולדברג

מהמשוררות העבריות הידועות והחשובות ביותר בעת החדשה, סופרת מבוגרים וילדים, מתרגמת, מחזאית, מבקרת, ציירת וחוקרת ספרות, עיתונאית ומבקרת תרבות, כלת פרס ישראל לספרות ושירה תש"ל (1970). פרופ׳ לספרות כללית והשוואתית באוני׳ העברית בירושלים.

נולדה ב1911 בגרמניה. במהלך מלחה״ע ה1 ברחו לרוסיה. כששבו לליטא בתום המלחמה הואשם אביה בקומוניזם, וחיילים ליטאים מהצבא הלבן עינו אותו במשך כ10 ימים. כתוצאה מכך סבל האב מהפרעת דחק פוסט-טראומטית (תסמונת בתר חבלתית), שהפכה למחלת נפש.

בנעוריה למדה בגימנסיה העברית ע"ש שוואבה בקובנה.

למדה פילוסופיה ושפות שמיות באוני׳ קובנה, ברלין ובון. כתבה דוקטורט על הארמית השומרונית והתרגום השומרוני. בתום לימודיה חזרה לליטא, שם עסקה בהוראת הספרות בגימנסיה העברית, ונמנתה עם חברי קבוצת הסופרים "פֶּתח". עם הגעתה לארץ ישראל ב1935 חברה לחוג "יחדיו" של אלתרמן ושלונסקי.

ב1935 יצא לאור ספר שיריה ה1, "טבעות עשן", ובו התפרסם בין היתר השיר "ימים לבנים". ב1938 היא פרסמה "האומץ לחולין" ולראשונה חתמה בשמה ולא בשם עט. אמה עלתה לארץ שנה אחריה, והשתיים עברו להתגורר יחדיו בת״א. ב1940 יצא לאור ספר שיריה ה2. במהלך תקופה זאת, כתבה גם ספרי ילדים רבים ואהובים.

גולדברג כתבה עבור העיתונים "במחנה", "דבר", "על המשמר" ו"משמר לילדים", ונמנתה עם עורכי "דבר לילדים". לעיתים כתבה תחת שם העט "עדה גראנט". היא ערכה עיתון לילדי יהדות התפוצות, ופרסמה שירים בעיתון "דבר". חיברה זמרירי פרסומת למחייתה. כמו כן עבדה כמורה וכעורכת ספרי ילדים בספרית פועלים.

ב1949 זכתה בפרס רופין.

ב1950, לאחר שהוצע לה ללמד באוניברסיטה העברית, עברו היא ואמה להתגורר בירושלים. שם כתבה את מחזור השירים אהבתה של תרזה די מון, המתאר אהבה נכזבת של אצילה צרפתייה למורה איטלקי צעיר. הספר מושפע מאהבתה לז'ק אדו.

ב1952 החלה גולדברג ללמד לימודי יסוד בספרות באוני׳ העברית וב1953 החליפה את אריה לודוויג שטראוס, לאחר שפרש מהוראה מחמת מחלה. אז היה באוניברסיטה רק חוג לספרות עברית, וקורסים בספרות כללית היו קורסים כלליים. ב1960 היא ייסדה את החוג לספרות כללית והשוואתית, ועמדה בראשו עד מותה.

גולדברג כתבה את ספר הילדים "דירה להשכיר", ומחזורי שירים נוספים. האחרון בהם, "עם הלילה הזה", יצא לאור ב1964. כמו כן תרגמה ממיטב יצירות הקלאסיקה העולמית, ובהן: "מלחמה ושלום" מאת טולסטוי, "סיפורים" מאת צ'כוב, "ילדות" מאת גורקי, מחזות ושירים מאת איבסן, שייקספיר, ופטררקה.

כמו כן, כתבה ביקורת ספרים וביקורת תיאטרון ושלחה ידה גם בציור.

לאה גולדברג נפטרה ב-15 בינואר 1970 מסרטן הריאות. היא נקברה בהר המנוחות בירושלים, בחלקת הפרופסורים. גולדברג לא נישאה ולא הקימה משפחה. את פרס ישראל לספרות יפה שבו זכתה באותה שנה, קיבלה בשמה אמה צילה.

על אף המעמד אליו הגיעה יצירתה והמוניטין כאחת מגדולות המשוררים העבריים, ידעה בחייה אך מעט הוקרה ליצירתה. ב1970, הוספד אלתרמן בעיתונות כ"מצפון האומה" וכמוביל השירה העברית בעתו. היא, מאידך, הוזכרה כ"פרופ׳ מוערכת שפרסמה מספר ספרי שירה לילדים ולמבוגרים, וכן כמתרגמת וחוקרת מעולה".

זמן קצר לאחר מותה החלה התעניינות גוברת ביצירתה, הן במחקר והן כמשוררת שרבים משיריה שהולחנו הפכו לנכסי צאן ברזל בזמר העברי.

באותה השנה התפרסם לחנה של דפנה אילת לשירה "משירי ארץ אהבתי" ביוזמתה ובביצועה של חוה אלברשטיין וזכה להצלחה גדולה.

כעבור מספר שנים התפרסם לחנו של מוני אמריליו לחלק השני של הטרילוגיה, "בארץ אהבתי השקד פורח" בביצוע צוות הווי חטיבת הצנחנים עם הסולנית רוחמה רז שזכה גם הוא להצלחה גדולה.

בהמשך שנות ה70 זכו שירים רבים שלה להלחנה, והפכו לאהובים ביותר, בהם השירים : "זה מכבר" (לחן: מתי כספי/ ביצוע: אושיק לוי), "את תלכי בשדה", (חיים ברקני/חוה אלברשטיין), וכן השיר "סליחות" (לחן: עודד לרר), אותו שרה יהודית רביץ הצעירה בשנת 1977 בפסטיבל הזמר ובעקבותיו זכתה לחשיפה רחבה.

אלברשטיין הוציאה ב1980 את אלבומה אני הולכת אלי שנקרא בעקבות שירה של גולדברג בהלחנת נחום היימן. בשנים שלאחר מכן, זכו שיריה ללחנים נוספים: להקת "בלאגן" עם השיר "שלושה ימים", וכן הזמרת אחינועם ניני, שאלבומה ה2 כולל כמעט כולו שירים של גולדברג (ביניהם "הוא", הידוע יותר כ"בואי כלה").

ב2003 הוציאה חברת "נענע דיסק" את הפרויקט "שרות לאה גולדברג", ובו אמניות עכשוויות מלחינות ומבצעות משיריה. בין המוזיקאיות שהשתתפו באלבום היו אהובה עוזרי, רונה קינן, הדרה לוין ארדי, יסמין אבן, קרני פוסטל, שרון רוטר ואפרת בן צור.

ב2006 התיאטרון הקאמרי ערך, הפיק וביצע מחווה לגולדברג.

ב2010 הועלתה הצגת היחיד "אולי מחר אני אהיה", אותה יצרה ומבצעת השחקנית שירה פרבר על פי יומניה של גולדברג, שיריה וכתבים נוספים. ההצגה מתארת את מהלך חייה של לאה גולדברג עד גיל 40, את בדידותה וחוסר יכולתה ליצור קשר אינטימי.

ב2011, במלאת 100 שנה להולדתה, הוקרן בבכורה בפסטיבל דוק-אביב סרטו של יאיר קדר "לאה גולדברג בחמישה בתים" על חייה ויצירתה. הסרט הופק במסגרת פרויקט "העברים", וזכה לתמיכת שירות הסרטים הישראלי, הקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה והרשות השנייה. הסרט הוקרן ברחבי הארץ ובעולם.

פסטיבל חיפה להצגות ילדים הוקדש באותה שנה ליצירתה, וחוקר הספרות גדעון טיקוצקי והקולנוען יאיר קדר יזמו את חגיגות מאה השנה להולדתה, שכללו: ערבי לאה גולדברג ברחבי הארץ, כנס אקדמי בין אוניברסיטאי שהוקדש ליצירתה, הקמת אתר אינטרנט על יצירתה עם הספרייה הלאומית ועוד.

בקמפוס הר הצופים, ליד הספרייה המרכזית הוקמה ב2011 פינת זיכרון המשמשת גם כפינת הסבה ולימוד, ובה מוצגים רהיטים ופרטים מקוריים אחרים מחדרה בעברית, מכתבים מתיקה האישי באוניברסיטה ועוד; 2010 הוצב בקובנה שלט לכבודה בבניין שבו שכנה הגימנסיה שבה למדה; 2013 בי״ס ממלכתי בנתניה על שמה;

2014 ביה״ס לאמנויות ביבנה נקרא לזכרה; 2016 בי״ס חדש בכ״ס על שמה; 2011 נבחר דיוקנה להתנוסס על גבי השטרות החדשים של מדינת ישראל - ב2017 הונפק שטר של 100 שקלים עם דמותה.

תחנה של הרכבת הקלה בירושלים נקראת על שמה; ב2020 צוירה תמונתה על קיר ביתה ברחוב קסטוצ'יו בקובנה, ליטא.

#גיבורה_אחת_ביום #גיבורה_בחזית_הרוח

הגיבורה בטוויטר | הגיבורה בויקיפדיה