לאה ניקל

ציירת ישראלית בסגנון ציור מופשט.

נולדה בז'יטומיר שבמערב אוקראינה ועלתה ארצה עם הוריה ב1920, בגיל שנתיים. גדלה בת״א והחלה ללמוד ציור בגיל 16 עם חיים גליקסברג. בתחילת שנות ה40 נישאה וילדה את בתה זיוה. עקב קשיים כלכליים ובעיות בינה לבעלה לא ציירה באותה עת.

ב1946, לאחר פרידתה מבעלה, נרשמה לסטודיו של יחזקאל שטרייכמן ואביגדור סטימצקי, מחשובי האמנים בקבוצת "אופקים חדשים", ולמדה שם במשך שנתיים.

ב1950 החליטה לצאת לפריז. היא השאירה את בתה בישראל אצל קרובי משפחתה בקיבוץ כפר רופין, ונשארה בפריז עד 1961.

בתקופה מכריעה באמנות האירופית שלאחר מלחה״ע השנייה, הושפעה רבות מהאווירה הקוסמופוליטית ששרתה בפריז והתערתה בחיים האמנותיים שם. מ1954, חל מפנה ביצירתה, היא התוודעה לסגנון "טאשיזם" המבוסס על זרימת והתזת צבע. למרות העבודה בסגנון זה היא בנתה קומפוזיציה מאורגנת בציוריה.

ציוריה מתאפיינים בצבעוניות עזה ובגודל גדול. היא הרבתה להשתמש בטכניקות של חריטה, ציור באצבעות, טפטוף ושרבוט. באותה שנה הציגה את תערוכת היחיד הראשונה שלה בגלריית קמרינסקי בת״א. תערוכת היחיד הראשונה שלה בפריז הוצגה ב1957 בגלריית קולט אלנדי (Galerie Colette Allendy).

לאחר שובה ארצה השתתפה בתערוכה קבוצתית בבצלאל ובמוזיאון ת״א והתיישבה באשדוד.

ב1963 הגיעה לראשונה לניו יורק ונשארה שם כשנתיים. ב1964 ייצגה את ישראל בביאנלה של ונציה, יחד עם יגאל תומרקין ואריה ארוך. ב1965 שבה לפריז וב1967 לערך עברה לרומא, בה התגוררה במשך 3 שנים. ב1973–1977 היא התגוררה שוב בניו יורק, הפעם במלון האמנים הידוע צ'לסי.

לאחר שובה ארצה התגוררה למשך תקופה מסוימת בת״א, ואח״כ, ב1985 התיישבה במושב קדרון, בו גרה בתה זיוה חנן. ב1995 הציג מוזיאון תל אביב לאמנות תערוכת רטרוספקטיבה שלה (אוצר: מיכאל סגן-כהן).

ב2002 הציגה גלריה זומר אמנות עכשווית בת״א עבודות חדשות של ניקל מ1998.

תערוכה של מבחר יצירותיה מתקופת מגוריה בפריז הוצגה במוזיאון מאנה כץ בחיפה ב2004.

ב2018 הוצגה בגלריה שלוש תערוכה מקיפה לרגל 100 שנים להולדתה.

נפטרה בספטמבר 2005 ממחלת הסרטן ונטמנה בבית העלמין במושב קדרון. היא הותירה אחריה את בעלה, סם ליימן, בתה זיוה, נכדים ונינים.

החל מהעשור השני של המאה ה21 זוכים ציוריה לפופולריות רבה בקרב חובבי אמנות ישראלית בעיקר בזכות הצבעוניות הרבה שבציוריה.

פרסים והוקרה:

פרס משרד החינוך והתרבות לציור, 1968; פרס סנדברג לאמנות ישראלית מטעם מוזיאון ישראל, 1972; פרס דיזנגוף, 1982; מדליה מטעם אונסקו על פעילותה בסדנה ניסויית בניצה, צרפת 1985; פרס גמזו, 1987; פרס ישראל לציור, יחד עם מנשה קדישמן, 1995;

תואר דוקטור לשם כבוד לפילוסופיה מטעם מכון ויצמן למדע; עיטור אבירת מסדר האמנויות והספרות מטעם שר החוץ הצרפתי, 1997;

ספר לכבודה:

לאה ניקל: ספר, עורך יונה פישר, מוציא לאור: מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1992 (48 עמודים).

הגיבורה בטוויטר | הגיבורה בויקיפדיה