נולה צ׳לטון

מחזאית, במאית תיאטרון ומורה למשחק ולדרמה ישראלית-אמריקאית. פרופסור אמריטה בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת ת״א. כלת פרס התיאטרון הישראלי, כלת פרס כינור דוד (1974) וכלת פרס ישראל לאמנות הבמה לשנת תשע"ג (2013).

ילידת ניו יורק ליהודים מהגרים מאודסה. בגיל 12 אמהּ נפטרה משחפת. אביה התפרנס בדחק כחרט תכשיטים ורוכל מזון. בגיל 17 נישאה, לאחר מס׳ שנים התגרשה. למדה משחק בארה״ב בשנות ה50, וביימה בין היתר 2 הצגות באוף ברודוויי עם דסטין הופמן. ב1963 הגיעה לישראל כתיירת והחליטה להישאר.

בישראל ביימה צ'לטון בין היתר את המחזות "הבובה ה17" בתיאטרון הקאמרי, ואת הגרסה ישראלית למחזה הנודע "יחפים בפארק" (שמאוחר יותר עובד לסרט מצליח), בהפקת גיורא גודיק באולם נחמני ב1965.בשנות ה70 החלה לביים בסגנון התיאטרון התיעודי.

עבודתה התבססה על ראיונות, תחקיר ועבודה קבוצתית עם אנסמבל שחקנים עמו פעלה באופן קבוע. היא ביימה את המחזה הסאטירי "דו-קיום" בנושא הפלסטיני, "אופניים לשנה" בנושא עיירות הפיתוח ו"הימים הבאים" בנושא הזיקנה. באותן שנים הקימה פרויקט בקריית שמונה שהביא עמו מחזות חדשים והצגות ייחודיות.

בין המשתתפים בו היו תלמידיה באוניברסיטת ת״א איציק ויינגרטן, עופרה ויינגרטן, מוני מושונוב, סנדרה שדה, שלמה בר אבא, חוה אורטמן, דליק ווליניץ, ארנון צדוק ועוד. ב1975–1973 עבדה בתיאטרון חיפה עם יהושע סובול על מחזהו ליל העשרים.

המחזה נכתב באלתורים עם השחקנים וזכה לאחר העלאתו בחיפה, להיות מוצג על במות רבות בישראל, כולל במות חובבים רבות. ב1976 ביימה בחיפה את ההצגה "קריזה" שהייתה אחת ההצגות הראשונות בישראל שעסקה בסוגיית האפליה העדתית כנגד האוכלוסייה המזרחית.

ב1988 ביימה בתיאטרון הקאמרי את המחזה "חקירה" שכלל 2 מחזות קצרים שכתבה דניאלה כרמי, "חדר קפיצים" ו"כל הזמן שבעולם לאכול שזיפים". ב1990 בימה בתיאטרון הבימה את המחזה "על עכברים ואנשים" מאת ג'ון סטיינבק. ב1992 ביימה את המחזה "יזראל טן פוינטס" מאת דניאלה כרמי בתיאטרון חיפה.

ב1994 ביימה בצוותא ת״א את "טיפולים אחרונים" מאת א.ב יהושע. ב1996 ביימה את "הדוד וניה" מאת אנטון צ'כוב בתיאטרון הספרייה. ב1999 ביימה בתיאטרון הבימה את "זרים" מאת יהושע סובול. ב2001 ביימה בהפקה עצמאית את "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה", ע״פ סיפור מאת ריימונד קארבר.

ב2003 ביימה את ההצגה "הומלסים" מאת איציק ויינגרטן בתיאטרון תמונע. ב2004 ביימה, במסגרת פסטיבל חיפה להצגות ילדים, את הצגת הילדים הדו-לשונית "סמיר ויונתן על כוכב מאדים" מאת דניאלה כרמי. ב 2005 ביימה את המחזה "זמן אמת" מאת יהושע סובול בתיאטרון הבימה.

ב2006 נערך באוניברסיטת ת״א אירוע מחווה לצ'לטון בהשתתפות עודד קוטלר, מוני מושונוב, סנדרה שדה, לאורה ריבלין, שלמה בראבא, יהושע סובול, אלי גורנשטיין ואחרים. כשנתיים אחר כך עלה המופע שוב במסגרת "פסטיבל אישה" בחולון, בניהולה האומנותי של תלמידתה דניאלה מיכאלי.

ב2006 ביימה את ההצגה "חורף בקלנדיה", ע״פ ספרה של ליה נירגד בתיאטרון הערבי-עברי ביפו בשיתוף מכללת סמינר הקיבוצים.

ב2008 ביימה את ההצגה "אדמה קדושה" של המחזאי האלג'יראי מוחמד קאסימי בתיאטרון החאן. ההצגה עסקה בחיי משפחה פלסטינית בשטחים והתמודדות עם הכיבוש הישראלי.

עוד באותה השנה ביימה את ההצגה "בדואים". ב2009 ביימה את ההצגה "דארפור בבית" מאת יהושע סובול. ב2010 ביימה בחאן את “סוף משחק” מאת סמואל בקט.

לכבוד יום הולדתה ה90 ערך מועדון "צוותא" בתל אביב פסטיבל לכבודה, עם 3 הצגות חדשות בבימויה.

ב2012 ביימה את המחזה "פימה" בתיאטרון אנסמבל הרצליה, עיבוד לספרו של עמוס עוז "המצב השלישי", שכתבה עם אסף אופק. ב2019, במלאת שנה לפטירתו של עמוס עוז, חברה לשחקן דליק ווליניץ וביימה עמו את הצגת היחיד "פה ושם בארץ ישראל" המבוססת על ספרו.

מתחילת שנות ה70 ועד פרישתה מהוראה ב2017, בגיל 95, לימדה בחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת ת״א. במסגרת החוג העלתה 2 הצגות בעקבות מלחמת יוה״כ. הראשונה, "מה אני חושבת על המלחמה", זכתה בפרס כינור דוד 1974. לאחר הטקס החזירה את הפרס במחאה על השמטת קטעי ההצגה מן הסיקור הטלוויזיוני.

ההצגה השנייה, "חברים מדברים עם גידי" (1975) עסקה בגידי רוזנטל, תלמיד החוג שנפל במלחמה.

בראשית שנות ה80 קיבלה דרגת פרופסור אמן. לאורך השנים כיהנה בתפקידים מנהליים שונים בחוג לתיאטרון ובפקולטה לאמנויות ושימשה כמרצה בכירה במשך למעלה מ4 עשורים.

בין היתר, לימדה קורסים שונים בדגש על תיאטרון פיזי, שיטות משחק ובימוי והדרכת שחקנים.

ב2013 זכתה בפרס ישראל לאמנות הבמה. בנימוקי וועדת הפרס, נכתב עליה:

צ'לטון בת 91 הטביעה דרך התיאטרון וההוראה שלה חותם עמוק על החברה הישראלית והוכיחה כיצד האמנות יכולה להשפיע על חיינו בארץ. בחירותיה האומנותיות כמורה, כבמאית וכמחנכת, קידמו את התיאטרון החברתי בישראל בהצגותיה.

באותה שנה הוקרן בפסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה, סרט על חייה ופועלה בשם "תפילת האדם". יוצר הסרט הוא הבמאי אורי ברבש.

בעשור ה2 של המאה ה21 הייתה שותפה בהקמת בי"ס תרבות לאמנים-מחנכים של תנועת תרבות.

צ'לטון נישאה לסופר ג'ון אוארבך, שנפטר ב2002. השניים אימצו בת אחת שחיה כיום בארה״ב.

צ'לטון נפטרה ב2021 בגיל 99 בביתה בקיבוץ שדות ים, והובאה למנוחות לצד בעלה בבית העלמין בקיבוץ.

פרסים:

1972 – פרס משה הלוי לאמנות הבמה מטעם עיריית ת״א, על ההצגות "דו-קיום" ו"הימים הבאים" בסדנת התיאטרון העירוני חיפה

1974 – פרס כינור דוד על עיצוב "מה אני חושבת על המלחמה"

1979 – פרס מסקין, על ההצגה "סוף משחק בקרית גת"

1999 – פרס התיאטרון הישראלי, על מפעל חיים ביצירה

1999 – פרס רוזנבלום לאמנויות הבמה מטעם עיריית תל אביב

2001 – פרס לנדאו

2013 – פרס ישראל על מפעל חייה בתיאטרון

הגיבורה בטוויטר | הגיבורה בויקיפדיה