שרה בריטברג-סמל

אוצרת ומבקרת אמנות ישראלית, כלת פרס ישראל לאמנות פלסטית לשנת 2020.

בעת עבודתה במוזיאון ת״א לאמנות בשנות ה80 של המאה ה20 גיבשה את המסגרת התאורטית של גישת "דלות החומר" באמנות חזותית בישראל. לאחר מכן, ערכה במשך שנים רבות את מגזין האמנות "סטודיו".

נולדה בת״א וגדלה בחולון. בוגרת תולדות האמנות ומדע המדינה, ותואר שני באמנות באוניברסיטה העברית.

הייתה כתבת לענייני ירושלים העלייה והקליטה בעיתון "למרחב" וכך כתבה גם על מחאת הפנתרים השחורים. ב1969, בעודה סטודנטית לאמנות בת 22, קיבלה מד"ר יצחק בצלאל (שערך את מוסף התרבות משא) את תפקיד מבקרת האמנות בעיתון זה ובעיתון "דבר".

בתום לימודיה הפכה למבקרת אמנות ומראיינת ב"ידיעות אחרונות" במוסף הספרות.

ב1988 פרסמה את המאמר "אגריפס נגד נמרוד" בעיתון ידיעות אחרונות.

ב1993–2004 ערכה את כתב העת "סטודיו".

בין 1977–1989 שימשה כאוצרת לאמנות ישראלית במוזיאון תל אביב.

במסגרת עבודתה אצרה תערוכות רבות של אמנים ישראלים כגון תערוכתו של רפי לביא ואחרים. בין התערוכות הקבוצתיות שאצרה במוזיאון בולטות התערוכות "אמן - חברה - אמן" (1978) ו"רוח אחרת" (1981). התערוכה הידועה ביותר שאצרה בתפקידה זה הייתה "דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית" (1986).

התזה שהציגה בתערוכה ביקשה להפריד בין האמנות המקומית לבין סגנון האמנות הבינ״ל של אותה עת, ע״י תיאור סוציולוגי-אסתטי של האמנים הישראלים והתייחסותם אל מסורת האמנות האירופית. בעבודות שהציגה בתערוכה מצאה מאפיינים של אימוץ חומרי אמנות "דלים" כגון דיקט, קרטון, שימוש בקולאז' ועוד.

אלו נבעו מביקורת פוליטית על החברה והתרבות הישראלית וכן מתפיסה א-אסתטית שמקורה במסורת היהודית.

ב2010 אצרה במוזיאון תל אביב תערוכה רטרוספקטיבית של האמן משה גרשוני שהביאה עשרות אלפי מבקרים למוזיאון, ולוותה בספר מקיף על האמן שעמד על גדולתו ומורכבותו.

הוקרה:

בשנת 2005 זכתה בפרס משרד החינוך והתרבות בקטגוריה "פרס האוצר".

בשנת 2020 זכתה בפרס ישראל בתחום האמנות הפלסטית.

ב1977 הכירה את בעלה עדי סמל (1935–2007) שהיה מנהל אירועי התרבות של מוזיאון תל אביב ומנהל מוזיאון מגדל דוד, ואחיו של נועם סמל. יש להם שתי בנות.

נפטרה מדום לב ב-6 בנובמבר 2022.

הגיבורה בטוויטר | הגיבורה בויקיפדיה